כותב את הדברים האלה אחרי נפילות אינספור. היום בבוקר נפילה, אתמול פעמיים, ואיבדתי את הספירה של הנפילות הרבות שהיו בשבועות האחרונים.
קשה לי להיות בתקווה. כמה אפשר? נכון, הנפילות האחרונות היו מתבקשות, כי בשבוע- שבועיים האחרונים אני לא ממש עושה פעולות מרוב ייאוש. אני שם לב איך בקלות בלי פעולות אני מגיע לנפילות במהירות. מספיקה מחשבה במשך היום כשאני עסוק ויותר מאוחר כשאהיה פנוי אפול על זה. אבל בלי קשר, הייאוש הזה בעיקרון בא מהנפילה שהתחילה את השרשרת. הנפילה הזו באה כשעשיתי פעולות, וצעדים כשיכולתי. אחרי הנפילה הספונסר שם לב לנקודה חשובה- חסר לי צעד אפס, החברותא של התוכנית. לפי מה שהבנתי קשה עד בלתי אפשרי לעלות על רכבת ההחלמה בלי הצעד המשמעותי הזה. ואני חושב שאני באמת צריך את זה. קשר עם חברים - לפני הייאוש, הקפדתי מאוד. הבעיה היא הקבוצות, שאני כנראה לא יכול בלעדיהן. קבוצות טלפוניות כעיקרון בזמן שאני לומד , (למרות שמעכשיו בערך, יש לי יותר זמן פנוי בגלל חודש אדר ואח"כ אטרף של בגרויות, אבל לפני כן לא יכולתי לעלות לקבוצות). קבוצות חיות- עד שאזרתי אומץ לברר עליהן נתקלתי במחסום, האיסור ללכת מתחת לגיל 18. ככה אני מאמין שהגעתי לייאוש שבו אני נמצא- ההבנה שגם אני אעשה את הפעולות אני צריך צעד אפס, שכמעט לא אפשרי בשבילי, אז מה הטעם להשקיע אם אני אפול בוודאות ואשיג את אותה תוצאה כמו בלי העבודה?
לא יודע איך להמשיך מפה. כבוי מאוד. מרגיש פסיבי, אין לי כוח לעשות שום דבר. יש לי משימות רבות, אבל אין לי כוח. יודע שצריך לקחת אחריות על החיים בכלל ועל ההחלמה, אבל לא יודע מאיפה להתחיל. כנראה שאקח בינתיים פסק זמן מהספונסר, כי אחרת פשוט אמשיך כאילו כלום.
