צום, חג, לחץ, הרבה דברים להספיק, מצב רוח שבו "מצופה" ממני להיות בו וכן הלאה וכן הלאה. כאלו הם הימים של תענית אסרת ופורים (ובאופק רואים כבר את ליל הסדר ופסח...).
אחד הדברים שעוזרים לי הוא לדעת מראש לאן אני נכנס ולהתכונן בהתאם, מבלי לזלזל באתגרים ולהפסיק את שיטת הסמוך ו"יהיה בסדר". כי בטבעי כאשר אני רואה את הסופה מתקרבת, אני מעדיף לעצום עיניים ולהדחיק, מאשר לעשות מה שצריך לעשות כדי שהסופה תעבור בשלום. אבל גיליתי שאם אני בת יענה, זה לא אומר שהצום לא יגיע, וגם לא אומר שפורים יידחה לאחרי פסח, ובין אם אני אהיה מוכן בזמן או לא - החג יגיע וגם יעבור, והשאלה היא רק איך אני ארגיש, האם זה יהיה מתוך לחץ וקושי, או לא.
בנקודה הזאת מאוד עזר לי לשמוע שיתופים של חברים אחרים שסיפרו על הקשיים שלהם. זה עזר לי בשתיים: א. כדי להבין שאני לא יוצא דופן, וכולם מתמודדים עם אותם דברים. ב. כדי לזהות את הנקודות הבעייתיות עבורי.
למשל יום צום. אין לי בעיה לצום וזה די קל לי מבחינה פיזית, כך שלא ייחסתי אף פעם חשיבות לימי צום. פשוט לא היה נראה לי שזה משנה הרבה. כתוצאה מכך כמובן גם לא אכלתי ושתיתי בצורה מספקת לפני הצום, ובעיקר - לא הגעתי מוכן נפשית לכך שיום צום הוא יום שבו אני יותר פגיע. אבל בתכנית יש משפט כזה שאומר "אל תהיה עכב"ר", כשהראשי תיבות הן עייף, כועס, בודד, רעב. וזה פתח לי את העיניים לראות שבזמן שבו אני רעב, אני נמצא במצב סיכון גבוה יותר. הרבה פעמים הידע הזה הוא מספיק כי אני עושה מאמץ לא להיות רעב, אבל גם כאשר אין ברירה ואני רעב, המודעות לכך שאני בזמן בעייתי עוזרת לי מאוד.
היום בבוקר קמתי, ובתוך שעתיים הצלחתי להיכנס למצב רוח קרבי שכל מי שהיה לידי "חטף". הכל היה נראה הגיוני כי הכל היה עניני עבודה, ודברים שלא נעשו או לא נעשו כמו שצריך, ואני פשוט עבדתי בטורבו כדי להזיז דברים. אבל למרות החזות ההגיונית, משהו היה לא הגיוני. הרי גם אתמול היו אותם דברים פחות או יותר, אבל אתמול זכיתי לשלווה, וניסיתי לעשות רק את מה שאני יכול - בלי לנהל את העולם ובלי להיכנס למקומות בעייתיים מול אנשים. ואז הבנתי שיש סיכוי שהצום פשוט משפיע עליי. כשאני קם בבוקר ואין לי את הכוס קפה, זה לא רק הכוס קפה, זה השיגרה, זה השתי דקות שבהן אני נהנה לפתוח את הבוקר, וכשזה חסר - הגוף והראש שלי מגיבים בעצבנות.
בחסד אלוקים, יכולתי לדבר על זה עם אשתי, לעצור את המירוץ, לקחת כמה דקות של הפסקה מהכל, ולהבין שזה יום קצת שונה, ועוד מצפה לי המשך יום עמוס, וכעת הזמן לפנות לאלוקים ולתת לו לנהל את ההצגה. אני רק השחקן - הוא הבימאי.
