היום בקבוצה הטלפונית דברנו על התנתקות מהעולם האמיתי שגרמה לנו להתחבר לעולם וירטואלי של פנטזיות ודימיונות.
אני רוצה להרחיב לטובת המשתתפים בפורום או בקבוצה.
בעבר כשהתחלתי להשתמש בתאווה עשיתי את זה כי סבלתי בתוך ילד ונער מתבגר מחוסר תשומת לב. ההורים שלי יהודים יקרים, ואנשי מעלה, אבל אני הרגשתי שאני תמיד מקבל מהם ביקורת ולא מספיק עידוד חיובי, לא מספיק אהבה. פשוט לא חיבקו אותי ונישקו אותי מספיק. בגיל 14 כשקראתי את הפסוק בתהילים ב׳ ״נשקו בר פן יאנף״ הרגשתי שזה מדבר בדיוק עלי. זה דפק לי את הבטחון עצמי.
את תחילת דרכי עם התאווה עשיתי דווקא בדימיונות אומללים של חיבור וקבלת אהבה מאשה. זה היה לי כל כך חסר, רק רציתי לקבל אהבה.
לקח לי הרבה שנים והרבה ביטוי עצמי עד שהצלחתי להתגבר על חוסר הביטחון. ב״ה הקב״ה נתן לי אישה אוהבת בלי גבולות וילדים שמבטאים את האהבה שלהם בלי סוף. היום אני מוכר בחברה בה אני נמצא כאחד עם קצת יותר מדי בטחון עצמי.
אבל את הנזקים שהחסכים האלו גרמו לי בתור נער קשה לתקן. החיבור שלי לעולם של דימיון גדל עם השנים. העולם הזה השתכלל והיו לי שם הרבה חברים טובים (ממין נקבה, כמובן).
העולם המנותק הזה היה כ״כ אישי שאפילו לעצמי לא נתתי להכנס לשם. רק לדימיון שלי היה מותר להיות שם. כשנגמר הצורך להתאוות. הדלת נסגרה ולא נתתי לעצמי גישה לעולם הזה, ולו רק להבין מה מצאתי שם.
כשביקשתי יום יום מהקב״ה לעזור לי להתגבר על התאווה, בחיים לא הזכרתי לו את העולם הפנימי הזה. גם לקב״ה היה אסור להכנס לשם. נשארנו חברים טובים, אבל על עולם המנותק הזה אף אחד לא נכנס, גם לא אני האנליטי, ההגיוני, שלא פועל בלי לחשוב 7 פעמים.
כמו שכבר סיפרתי לחלק מכם ההשתתפות בקבוצה בימים האחרונים, ההקשבה לחברים שמספרים על סיפור התאווה שלהם, הציף אצלי את כל מה שהדחקתי שנים. את העולם השלם שנוצר אצלי וגדל בלי פרופורציות. זו היתה חוויה מטלטלת שנמצאת עדיין בעיצומה. אתמול פעם ראשונה שדיברתי עם הקב״ה על העולם המנותק הזה שלי שלופת אותי כל פעם מחדש, בולע את כל הישות העצמית שלי, ומשפיל אותי עד עפר. אני עדיין לא יודע מה בדיוק עובר עלי כעת אבל רק יודע שאתמול תוך כדי שיחה עם הקב״ה משוט התחלתי למרר בבכי. היום רק פתחתי את הספר הלבן והגרון שלי נחנק. אני כותב לכם עכשיו ויש לי דמעות בעיניים.
פתאום אני מתחבר לעולם שהיה כל כך מוסתר ומוחבא, אפילו לא שמתי לב עד כמה הוא גדל. פתאום אני מחבר לעולם הזה אנשים נוספים. והכי חשוב אני מחבר את הקב״ה למה שעובר עלי.
הכנעה? חוסר אונים? כל העולם הזה נברא בגלל החוסר האונים שלי.
היום אני כבר לא צריך את העולם הזה. יש לי עולם חיצוני עשיר ומספק. אבל איך אני יכול להתמודד עם העולם המדומיין שיצרתי מגיל כל כך צעיר? 20 שנה פיתחתי את המפלצת הזו עם שורשים מגיל 8-9. אין לי סיכוי.
תמיד ידעתי שאני צריך יום אחד לחזק את היחסים שלי עם ההורים. מה שהם לא יכלו לתת לי בתור ילד אני מספיק חזק היום לתת להם. זו התרופה שלי. אתמול out of no where התקשרתי לאימא שלי. אני לא כועס עליה, היא באמת נתנה מה לי את כל מה שהיא יכלה. את העולם שלי יצרתי בגלל הצורך שלי. כעת אני לא צריך אותו. הגיע הזמן לעשות פתח ממנו לעולם החיצון ולהתחיל לנקז את המוגלה.
אני מתאר לעצמי שאני קצת מקדים את המאוחר, אבל אל תשכחו כמו שאתה חברי היקרים יודעים אני כבר בפנים כמה חודשים.
ומה עכשיו?
עכשיו אני צריך את ההפסקה עד הקבוצה הבאה כמו אויר לנשימה. האינטנסיביות בקבוצה היא טובה, אבל אני חיי לשמור על שפיות.
אני מפחד לחפור יותר מדי בשבוע אחד.
אז שבת שלום חברי היקרים והאהובים, ותודה לכם על הסבלנות.
