טוב, זה ברור שהתכנית הזאת עובדת, כל מי שהיה בכנס ראה את התוצאות של הצעדים, ראה חברים שנקיים שנים ארוכות וראה את השינוי שכל אחד שנמצא בתכנית עבר ועובר.

ובכל זאת, בתקופת בחירות, בעולם של סקרים ומדגמים ואחוזי חסימה ומגמות הצבעה, הוצבה בכניסה לכנס ביום ראשון קופסא קטנה, מעין קלפי שבה כל חבר התבקש להטיל פתקים עם זמן הנקיון שלי. היו שם פתקים של שנה, חודש, שבוע ויום, וכל אחד הניח בקלפי את הפתקים שמציינים את זמן הניקון האישי שאלוקים נתן לו במתנה.

נראה לי שאפילו מינה צמח לא היתה יכולה לצפות את התוצאה הסופית שעלתה אחרי ספירת כל הקולות (בלי המתנה לקולות הימאים - אלו שלא השתתפו בכנס). קשה להאמין שמישהו יכול היה לחלום שזמן הנקיות הכללי שעלה מהספירה הזאת היה יותר משמונים ושלוש שנים! פשוט חסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו. ומה שיותר לא מובן הוא עד כמה אנחנו מתייחסים לזה בטבעיות, כאילו זה הגיוני שיש לנו נקיון, כאילו זה הגיוני שאנחנו מתמידים בתכנית הזאת, כאילו זה הגיוני שבתוך שלוש שנים נגיע למאתיים חברים שהתגברו על הפחד והגיעו לכנס של החלמה.

אנחנו שלא למדנו לספור עד שמונים ושלוש, פתאום מגיעים לשמונים ושלוש שנים... כי בכל מה שקשור לספירת נקיון, אני לוקה בדיסלקציה חמורה, ועבורי להגיע למספר שהוא יותר מספרה אחת זה כבר משימה בלתי אפשרית. והנה כאן לא מדברים על 83 שעות, גם לא על 83 ימים, גם לא על 83 שבועות ואפילו לא על 83 חודשים, אלא על 83 שנים של נקיות.

אז כן, זה עובד, ואין ספק בכך. העובדות מדברות בעד עצמן. ובכל זאת, המקום בו אני הרגשתי שהתכנית עובדת, היתה בעיקר ברגע אחד, אישי, נקודתי מאוד. יום אחרי הכנס, הייתי במקום ציבורי עם המון תאווה בכל מקום אליו ניסיתי להפנות את העיניים. הרגשתי מוקף מכל עבר וזה התחיל לטפס עליי. ניסיתי את השיטות הישנות של להתמודד לבד, אבל זה כמובן לא עזר. ואז נכנעתי. הודיתי שאני חסר אונים מול התאווה ושזה פשוט גדול עליי. יצרתי קשר עם הספונסר והודיתי שוב בחוסר האונים שלי, ופתאום התחלתי להרגיש את השחרור.

השטח לא הוכרז כעזרת גברים בלבד ומצד שני גם לא ירדתי למחתרת. נשארתי שם, חסר אונים, אבל מקבל את זה, ונעזר בכח שגדול ממני. באותו רגע זה היה לי שוב ברור: המלחמה לא עובדת, הכניעה והשיתוף כן. תודה לאלוקים על תכנית שעובדת.