חסידים אוהבים לומר שפסח שני הוא הדרך של ה' לומר לנו ש"אין מקרה אבוד". גם אם פספסתי, גם אם התרחקתי, ה' תמיד מעניק לנו הזדמנות שנייה.
ומעשה בחבורת חסידים שישבו והתוועדו לכבוד פסח שני. עבר לידם מישהו והפטיר בזלזול "חשבתי שפסח שני זה לטמאים ורחוקים"...
נענה אחד מהמתוועדים ואמר לו מניה וביה - "פסח שני זה למי שיודע שהוא היה טמא ורחוק"...

אז יהי רצון שנזכה לדעת כשאנחנו רחוקים וטמאים. שלא נרמה את עצמנו ולא נאכיל את עצמנו בדמיונות כאילו הבעיה שלנו היא לא ממש בעיה ולא ממש שלנו. ואז כשנכיר בזה נוכל גם לקבל ש"אין מקרה אבוד". שהדבר שה' הכי רוצה מאתנו לאחר נפילה הוא לא שנתדרדר עוד אלא שנאסוף את עצמנו ונתחיל מחדש.

הנה כמה מילים בעניין מהרב יצחק גינזבורג http://haravginsburgh.com/2011/05/18/never-too-late/:

ביחס למציאות העולם הנוכחית, אמר רבי נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל (שאתה יכול להזיק לעצמך רוחנית דרך חטאים) תאמין שיכולים לתקן (דרך תשובה, שיבה לה'). הכל תלוי באמונה. את האמונה הראשונה, השטחית יחסית, ביכולתנו לחולל נזקים רוחניים (לעצמנו ולמי שמושפע מאיתנו) מאזנת ומחליפה האמונה העמוקה יותר, שתמיד אפשר עוד לתקן. בלשון הרבי הקודם מחב"ד: "אין מקרה אבוד".

האמונה ביכולתנו לקלקל נובעת מספירת ההוד, המגולמת בגופנו על ידי הכליה השמאלית, או לחילופין, על ידי רגל שמאל. האמונה ביכולתנו לתקן נובעת מספירת הנצח, המגולמת בידי כליית ימין ורגל ימין. שתי ספירות אלו תמיד מתפקדות כזוג, והן מסומלות בקבלה כשתי כפות מאזניים.

אם תודעתנו מתחילה בכף המאזניים השמאלית – האמונה ביכולתנו לקלקל – אזי עלינו קודם כל לאזנה בידי האמונה ביכולתנו לתקן, ואז להמשיך ולרכז את תודעתנו באמונה זו עד שהיא גוברת על האמונה השמאלית ודנה אותנו לכף זכות, לעד.