זהו, פסח נגמר, שמונה ימים של חג שלמעשה התחילו הרבה קודם לכן, אולי במוצאי פורים ואולי קודם לכן, כיון שגם אם לא התחלנו את הנקיונות או הקניות חודש לפני החג, אבל בראש זה כבר תפס מקום. החג המאיים הזה שנקרא פסח, עם כל ההלחצות להספיק הכל, לעשות הכל כמו שצריך, שלא יהיה חסר וכן הלאה.
והנה זה נגמר. הדבר הכי טוב שהיה לי בחג הזה, היתה דוקא הקבוצה שאחרי החג. יש לנו קבוצה כל מוצאי שבת, ולא וויתרנו עליה גם השבוע. שעה וחצי אחרי צאת החג, עזבנו הכל ונפגשנו לשעה של שקט, שעה של בדיקה מה חשוב באמת. לא כולם יכלו להגיע, חלק מהחברים נסעו לחג ולא היו באזור, חלק לא קיבלו שחרור מהעבודות של מוצאי החג. מצידי לא רציתי להפסיד את הקבוצה בכל מחיר, ועבדתי במהירות הבזק לסיים את כל עבודות המטבח בתוך שעה ורבע כדי שאוכל להגיע לקבוצה. היה שווה.
הדבר המרכזי שעלה לי בקבוצה כאשר שיתפתי, היה שהחג הזה היה שונה. מה נשתנה הפסח הזה מכל הפסחים שקדמו לו? שבכל הפסחים אני מתלונן ומחפש בעיות, והפסח הזה כולו אסירות תודה. לכאורה הפסח הזה היה כמו כל פסח אחר, אבל הוא היה שונה כל כך...
זה התחיל מהבדיחה של אלוקים. כן, התכניות שלי. אני תכננתי תכניות מפורטת לפי ימים, מה נקנה כל יום, מה ננקה, מתי נבשל וכן הלאה, אבל ביום ראשון שלפני החג הצטננתי קשות ונשארתי במיטה שלושה ימים ושלושה לילות. ביום רביעי, היינו באיחור של שלושה ימים קריטיים. את המציאות לא יכולתי לשנות, אבל יכולתי לשנות את הגישה שלי. האם אתמכר לתלונות וטרוניות או שאעשה את מה שאני יכול, ואשאיר את כל היתר לאלוקים. אז נכון שלא הספקנו הכל, מה לעשות, היינו באיחור רציני, אבל מה שכן הספקנו עשינו בכיף.
גם ההלכות של פסח עצמו לא השתנו השנה וזה כלל את כל החומרות וההידורים הרגילים, אבל השנה החלטתי שאם במילא זה מה שיש לאכול וזאת הדרך שבה אנחנו נוהגים, אז התלונות לא יוסיפו לי, ואני מעדיף לנסות להינות מכך עד כמה שאני יכול. למרבה הפליאה זה עבד. היום בבית כנסת ראיתי באחד הספרים דיון הלכתי האם מותר להתלונן על העבודה הרבה של חג הפסח, או שזה נכלל בגדר של "מה העבודה הזאת לכם". כשראיתי את זה הבנתי שהתלונות על פסח הפכו אצלנו למעין ספורט לאומי. (אולי לכן מופיעות התלונות של בני ישראל בקריאת התורה של שביעי של פסח?)
והיו עוד כל מיני הזדמנויות שיכולנו לנצל אותן כמובן לכעס ועצבים, או להבין שאם זה מה שאלוקים רוצה אז מוטב לנו לקבל את החיים לפי התנאים שלהם, ולעשות את המקסימום שבידינו. זה כלל צ'ק שלא הגיע, והופעה שפיספסנו, ילד שהקיא על הספה ועוד כל מיני דברים קטנים יותר או פחות שיכלו בקלות לקלקל את כל החגיגה. אבל היה כיף. היה חג משפחתי, טיילנו, אכלנו, שיחקנו, למדנו והיתה אוירה טובה. השינוי לא היה בנתונים אלא בפרשנות שלנו לדברים.
עבורי, זוהי התממשות אחת ההבטחות המופיעות בצעד התשיעי על כך שהגישה שלנו לחיים תשתנה. ההחלמה מההתמכרות לתאווה לא יכולה להיות מוגבלת לטיפול במשיכה שלי לתאווה, אלא חייבת להקיף את כל החיים. התממשות ההבטחות היא העדות לכך שההחלמה אכן מתרחשת.
