כולנו כאן כי ההתמכרות לתאווה נהייתה מדי כואבת בשבילנו. כולנו כאן מנסים להתמודד, כולנו חווינו הרבה נפילות. המלחמה התאווה לא מסתיימת.

כשאני חושב על זה לעומק, ונראה לי שכמעט כולם כאן יסכימו איתי, רוב מוחלט של הנפילות שלנו לא באמת נובע מתאווה. זה יכול להיות מרעב, כעס, בדידות, עייפות (HALT בלע"ז) כמו גם מחרדות, דכאון או אפילו שעמום. השתמשנו התאווה ככלי להתמודדות עם הרגשות שלנו ועם העולם הלא נוח בו אנו חיים. יש כאן שתי נקודות שעובדות במקביל - מצד אחד השתמשנו בסם (דופמין) כדי להרגיע את עצמנו, כשמאידך התרכזנו בעולמות דמיוניים במקום לטפל במציאות.

כדי שתהליך הגמילה שלנו יעבוד היטב אנחנו חייבים לטפל בשורש הבעיה - ללמוד לטפל נכון במציאות שלנו.

דבר ראשון זה לפעול לקידום מצבנו בחיים. ראשית לעשות תכנית לחיים. להחליט מה אנחנו רוצים לעשות כשנהייה גדולים, להחליט איך אמור להיראות יום בחיינו ומה אנחנו רוצים לעשות בטווח הקרוב. ההחלטה הזו צריכה לקחת זמן. זה רציני. אחר כך צריך להתחיל ליישם. לעבור סעיף סעיף, לראות מה צריך לעשות עכשיו, לבנות תכנית עבודה לעשות. להיות מרוכז רק בזה. זה החיים שלנו, אין לנו זמן ומשאבים לדברים אחרים.

דבר שני זה ללמוד לטפל ברגשות שלנו. יש הרבה גישות, זה לא משנה מה מוצא חן בעיני כל אחד; העיקר להתמודד בצורה קונסטרוקטיבית עם רגשות שליליים. בלי לברוח, בלי לעקוף. להסתכל לרגשות בעיניים יטופל בהם.

דבר שלישי, אחרי שאנחנו נעולים על המטרה האמיתית שלנו ואחרי שאנחנו נכונים להתמודד בצורה בונה עם הרגשות שלנו, להרפות. להפסיק ללכת ראש בראש עם התאווה, להפסיק לחשוב כל היום על תאווה (לחשוב על לא לחשוב על תאווה) ולהפסיק ליילל כשנופלים. תחשוב על מה שאתה אמור לחשוב, תלחם בשביל החיים שלך. תפתור את הבעיות האמיתיות של החיים שלך, תלחם בשביל הדברים שאתה אוהב באמת. הדמיונות יתפוגגו כשלא יהיה בהם צורך.

אני לא בא להמעיט חלילה בצורך להתמודד עם התאווה בכל מיני דרכים; אין ספק ששקיעה בתאווה תרחיק אותנו מהמטרות שלנו. אבל המלחמה בתאווה היא לא העיקר לדעתי. צריך לטפל בשורש.

במילה אחת, מה שעושה לי את זה
"12 צעדים"

מעניין. שאלה לי אליך, לו יצוייר שהפורום הזה היה נקרא מתגרדים אנונימיים, או שם מפוצץ אחר שלא קשור לתאווה, האם היית נרשם אליו? ההיית נשאר בו או במקום אחר אם לא היה לך בסיס כלשהו שמסביב לו אתה יכול להתאגד ולהתאחד עם זולתך? בכנות אענה לך על עצמי שכנראה אני הייתי נשאר. ממתי שבאתי להחלמה ובמשך כמעט חמש שנים לא היו בארץ הרבה קבוצות למתאווים. היו שלוש קבוצות. ירושלים, ב"ש ובצפון. זהו. ואני שהייתי זקוק לכמה קבוצות בשבוע הלכתי לקבוצות של אלכוהוליסטים למרות שאינני אלכוהוליסט (עדיין), לקבוצות של נרקומנים אפילו שאינני נרקומן (עדיין). כי יכולתי לראות מעבר. כמוך הבטתי אל המאחד - הבעיה בנפש, ברגשות. רובם של החברים לא כך. הם לא יכולים לשבת באותו חדר עם נרקומן שחייו נאבדו בגלל ההתמכרות שלו. 

אמר לי פעם חבר יקר: "אני לא כמוך" ולא כמו הנרקומנים עם עשרים שנה בכלא... לא את כל חיי הבוגרים העברתי מאחורי סורג ובריח. לך תסביר לו שמבחינת הנפש לא משנה אם השהייה בחדר 24/7 מול מסך היא מרצון או שלא... זה מה יש. רוב האנשים זקוקים להזדהות. לא לאמפתיה. ואת ההיזדהות הם מוצאים עם הדומים להם. מי שעשה את מה שהם עשו. לא רק בדפוס הנפשי / הרגשי, אלא גם בדפוס הפעולה של הסימפטום עצמו. עד כדי כך שיש מכורים הנמשכים לבני מינם שהקימו לעצמם קבוצה. הם טוענים באותו הלהט שמכור הנמשך אל המין הנגדי לא יכול להזדהות עם מכור הנמשך אל בני אותו המין... ואגב לא כולם סבורים כך, יש קבוצות A למינהן שהוקמו בדיוק בשביל זה - הן כלליות, על החיים - UA ועל הרגשות - EA.

משפט נוסף בנוגע למה שאתה מציע, אתה אומר כמעט את אותם הדברים שאומרים הצועדים. לא באותו סדר, אבל למעט העניין הרוחני כתבת אותו העניין בדיוק (אתה מוזמן לבדוק בפורום השייך לצעדים ולהיווכח בעצמך). מהניסיון האישי שלי אכתוב, שאין טעם לדבר עם אדם משומש  על החלטות של חיים. את הרוכסן שלו הוא לא מצליח לסגור אז דברים משמעותיים יותר?  אתה מציע להתחיל את הצעד השלישי - החלטנו למסור את חיינו להשגחת אלוקים...  ואז לעבור לצעד השני - הגענו לאמונה (לא משנה הגישה) ולהילחם (לא בדיוק הצעד הראשון - כניעה) בתאווה?! הסדר בצעדים שונה, אך ישנם כאלו המיועדים בדיוק לזה, לשינוי השורשי - צעדים 4 - 9. אתה מוזמן לקרוא עליהם כאן.

בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת הגיע אלכוהוליסט כבד אל קרל יונג וביקש ממנו שיציל אותו. אכתוב את התשובה של יונג במילים שלי - בכדי שיהא אפשר לדבר עם מכור משומש על החיים הוא צריך להיות מעוניין בהם. להאמין שהם ייתכנו גם עבורו ושכדאי לו לחיות אותם. את זה אי אפשר לחוות בזמן שימוש. צריך פסק זמן מאלכוהול (היינו הך תאווה. בעיקר דופמין, אבל לא רק. יש עוד מוליכים עיצביים בעייתיים) ובכדי שפסק הזמן הזה יהיה משמעותי פסק יונג, צריך להתרחש שינוי אמיתי באישיות. ובשביל שהשינוי הזה יקרה צריכה להתרחש חוויה רוחנית. הצעדים מאפשרים לחוויה הזו להתרחש. 

אמן.

כפי שכבר ציינו המגיבים הקודמים, מה שאתה מציע זה בדיוק התכנית של 12 הצעדים, למעט הטרימינולוגיה ואולי קצת סדר הדברים. אז למה בכל זאת הדגש הוא על ההתמודדות עם התאווה? בגלל שתי סיבות.

א. כמו שכתב אסירותודה - קשה עד בלתי אפשרי לטפל בשום דבר מהתכנית הזאת, כל זמן שאנחנו ממשיכים בשימוש בתאווה. לך תנסה לדבר עם אלכוהוליסט על תכניות לחיים וסדר ברגשות, בזמן שהמוח שלו אפוף אדי אלכוהול. גם אצלנו זה לא שונה, ובזמן שאנחנו תחת השפעת השימוש בתאווה - אין עם מי לדבר.

ב. מי שכן ניסה בכל זאת לעבוד בסדר הזה הוא ביל וו. אחד החברים המייסדים של תכנית הצעדים. אחרי שהוא נחשף לפיתרון, הובהר לו שחלק חשוב בסיכויים שלו להחלים תלויים בכך שהוא יעביר את המסר הלאה. בניו יורק לא היו חסרים אף פעם אלכוהוליסטים, והוא גם היה מובטל, אז הוא השקיע את ארבעת החודשים הבאים למטרה אחת: הניסיון לספר על הדרך חיים החדשה שלו, לאותם אלהוכוליסטים. התוצאה היתה אפס מוחלט. אף אחד לא התעניין בצורה מספיק רצינית כדי להישאר.

בצר לו הוא פנה אל שני אנשים קרובים אליו ותינה בפניהם את תסכולו על כך ש"העסק לא עובד". הראשונה היתה אשתו שהגיבה בחכמה, ואמרה לו שזה דוקא עובד מצוין, עובדה שהוא עצמו מפוכח...

השני היה ד"ר סילקוורט שהיה באותו זמן אחד הרופאים הבכירים בעולם בטיפול בהתמכרויות לסמים ואלכוהול. הרופא שהכיר את הסיפור של ביל ממקור ראשון בזכות הטיפול שהעניק לו בבית החולים, שאל אותו מה בדיוק הוא עושה, ואז טען באזניו שכך זה אף פעם לא יעבוד ועליו להפוך את הסדר. לדבריו, האלכוהוליסטים לא מעוניינים בסיפורים על חוויות רוחניות ודרך חיים שעובדת, אבל הם כן יאזינו אם ידבר על חוסר האונים מול האלכוהול.

הראשון שאיתו הוא דיבר בצורה הזאת היה ד"ר בוב, שאכן אימץ את התכנית, ומאז הכל היסטוריה.

מהסיבה הזאת, הספר הגדול מקדיש 51 עמודים (כשליש מהספר כולו) לעיסוק בחוסר אונים מול ההתמכרות, ורק לאחר מכן בקצרה מתייחס לכל שאר הצעדים.