מתי הכי קשה לי?
בעיקר בזמנים כמו עכשיו:
התנאים: שיעמום, אין עבודה, נפילות בכמה ימים האחרונים (אני יודע שאצלך זה לא נחשב נפילה, אבל אצלי כן)
והתנאי המסוכן ביותר: תחושת היטהרות ועילאיות, הנה, אני עושה את הצעד הנכון, נכנס לפורום, מדבר עם חברים.
מהניסיון שלי העובדה שאני כביכול מפוכח, היא המסוכנת ביותר.
למה?
כי אני מרגיש בשליטה, כביכול אני על הסוס עכשיו. יש כאלה שיקראו לזה "באורות".
אז מה שרציתי לומר זה שאין לי שום דבר חשוב לומר. רק דבר אחד.
אני מכור למין - זה מתבטא בצפייה בתכנים מינים, זה מתבטא בצפייה בנשים, וזה מתבטא בעליות ומורדות - יש תקופות יובש, ויש תקופות רוויות.
התקופה המסוכנת היא עכשיו - אין כמעט עבודה.
אני משועמם.
ובמקום לטפל בדברים החשובים באמת, כמו מסמכים ומסים וענייניים ביורוקרטים שידפקו אותי בהמשך, אני פשוט יושב מול המסך ומחפש את עצמי.
וכשזה יבוא, אני אהיה חסר אונים לחלוטין, שום דבר לא יעצור אותי, כלום.
אז ברגעים אלו אני בסדר - אשתדל לעדכן.

ברוך הבא לצעד הראשון. כמבואר בספר הלבן הצעד הראשון משיג אותנו. בהחלמה.

אני ממשיך:
אני מרגיש לא בטוח בכל מקום שבו יש אפשרות כלשהיא למציצנות.
אזורים של חדרי הלבשה, בתים שבנויים בצפיפות (בני ברק!), אני חושב שאם לא הייתי מכור היה לי איזה גירוי מסויים כשהייתי נקלע למקום כזה, ובדיוק הייתה לי הזדמנות לראות משהו..
בתור מכור אני נתקע.
נתקע פירושו מוצא את כל הסיבות להישאר, אפילו במחיר של להפסיד פגישה חשובה, אוטובוס, או כל דבר אחר.
נתקע פירושו - מעשן בשרשרת כדי שלא אעמוד שם סתם.

מנעתי את רגלי מלא מעט מקומות בשל כך.
אבל כשאני פתאום מוצא את עצמי צועד לאיזו פינת רחוב שבה מצאתי בעבר נקודת תצפית אסטרטגית, אני יודע שאני כבר בתוך התאווה.
אפשר לברוח מזה, אני לא רוצה, כי כל העולם שלי יצטמצם למרחב צר מאוד...
רוצה ללכת ברחוב, מפוכח ויודע את המטרה. בלי שהבלים כאלה יתקעו לי את החיים.
ותודה שאתם מקשיבים.