אני והתמדה לא הולכים ביחד. מעולם לא היינו חברים טובים, והעדפתי שלום קר ומרוחק על פני יחסי אהבה-שנאה שרק מכאיבים יותר. לכן, במקום לנסות להתמיד ואז להתאכזב מכך שאני לא מצליח, פשוט לא ניסיתי להתמיד וזהו. דוגמא טובה לכך היתה ספירת העומר. עבורי, להתמיד במשימה הזאת של ספירה יומית בלי לפספס אף פעם היתה משימה בלתי אפשרית, אז בשנים הראשונות ניסיתי ונכשלתי, ואחר כך פשוט הפסקתי לנסות. ההקלה הגדולה ביותר עבורי היתה בשנים שפספסתי את הלילה הראשון, כך לא הייתי חלק מכל העסק הזה, לא ניסיתי - וממילא לא נכשלתי.

וכמו הרבה מאוד דברים בחיים, היה לזה קשר ישיר להתמודדות המרכזית שלי - ההתמודדות עם התאווה. לא משנה האם חוסר היכולת להתמיד היווה גורם שעזר להתמכרות, או שמא להיפך, דוקא ההתמכרות הפכה אותי לאחד שקשה לו להתמיד, כך או כך, חוסר היכולת שלי להתמיד, התבטא בצורה החזקה ביותר בניסיון שלי להתמיד בנקיות. כל פעם ניסיתי וכל פעם נכשלתי, וכל פעם היתה הפעם האחרונה, ותמיד זה לא הצליח, עד שהתייאשתי.

ואז הגעתי להחלמה, וכמו רבים אחרים, בהתחלה לא ציינתי את היום הנקי הראשון, וגם לא הצטרפתי ללוח תשעים ימים, כיון שלא חשבתי שיש סיכוי אמיתי שהפעם זה כן יצליח, ובתור למוד ניסיון מר, העדפתי לא לפתח ציפיות. רק אחרי תקופה מסויימת, כשראיתי שהעסק הזה עובד ויש סיכוי אמיתי, הסתכלתי בלוח השנה לראות מתי היתה הנפילה האחרונה ומתי היה היום הראשון לנקיון שלי. ולמרות זאת, היה לי מאוד קשה לקבל את הספירה. הרי בשורה התחתונה, אין שום חשיבות אמיתית למספר הימים שאני נקי בהם, כיון שאם לא אשאר נקי היום - כל הימים מהעבר לא יבואו לעזרתי, אז למה אני סופר? בתקופה הראשונה היו לי על זה כמה פעמים שיחות עם הספנוסר שלי, וקיבלתי את דעתו שזה כלי מועיל, למרות שלא לגמרי התחברתי אליו, וספרתי כמו שאר החברים בקבוצות. לאט לאט הבנתי יותר את הסיבות השונות לספירה האישית, למשל ראיתי שאכן אם אני מתקדם בהחלמה, אז האובססיה נחלשת, ויש משמעות לתקופת הנקיון, ובמקרים אחרים ראיתי כיצד הספירה מסייעת לעשות פעולות מהירות יותר כדי לא להפסיד את "הימים שנצברו".

כעת, בימים של ספירת העומר, אני יכול לחוש את הסיבה המרכזית בעיניי לכל הספירה. כאשר עובר יום ועוד יום ואני עדיין סופר בברכה, ההרגשה שלי היא שהנה עברתי שינוי בחיים ואני יכול להתמיד, ועל זה לבד אני יכול לברך בשם ומלכות... הספירה שלי היא על עצם ההתמדה. אני סופר כמה ימים אני יכול להתמיד במשימה, וכשאני מצליח - אני רואה בכך יותר מאשר ספירה נטו, יותר מאשר "צבירת ימים", אלא משהו אמיתי. היום שלושה ועשרים יום שהם שלושה שבועות ושני ימים, זה אומר שבמשך 23 ימים אני יכול להיות מחוייב למשהו ולהתמיד בו, ואם אני יכול היום - זה נותן לי תקווה שאהיה מסוגל לכך גם מחר.

וזאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שאני סופר את הימים שלי בהחלמה, כי כל יום של נקיות זה אומר יום של התמדה, יום שבו עשיתי את מה שהיה מוטל עליי, והשארתי את התוצאה לאלוקים. ועל זה אני אומר ברכה בשם ומלכות, ומודה לאלוקים על 1222 ימים, שכל יום הוא ברכה בפני עצמה ונס בפני עצמו.

ומודה לאלוקים על 1222 ימים ,,,,

וואהו ,,,,,

ברוך ה' !!!

תודה סוד
אכן לא יאומן
אי אז כשיצאנו ל"ספירת החומר" קיוונו ל45 יום נקיים,
והנה יום רודף יום,
ונס ממשיך לגדול,
בברכה
מוטי

אני עד היום מפחד לשים בחתימה שלי תאריך שממנו אני נקי, שמא הוא ישתנה...
לגבי ספירת הימים, בתחילת הדרך ספרתי כי הבנתי שזה אחד מהכלים כאן באתר, אבל קצת פחדתי מכך. בתקופת השימוש, פעמים רבות כשהייתי בודק לפני כמה ימים הייתה הנפילה האחרונה, עצם הבדיקה הייתה סימן לכך שאני ממש קרוב ליפול. זה היה אחד מסוגי ההכחשה שלי, אני בודק מצד אחד כדי להרגיש ש"וואו! עליתי על דרך חדשה" ומצד שני מודע היטב בתוך תוכי לזה שעצם זה שאני בודק כמה אני נקי מראה שאני עומד להשתמש...

עוד סיבה לפחד מספירת הימים, קשור לפחד כללי שהיה לי, שכשאלוקים רואה שטוב לי במשך תקופה ארוכה מדי, הוא "נכנס" בי. הרבה פעמים התנהלתי בהרבה תחומים בצורה כזו "שאלוקים לא ישים לב", שלא אעיר את הדוב-האלוקי מרבצו. גם עם ספירת הימים הרגשתי כך. ברגע שאני צובר תקופה משמעותית (שבועיים...), אלוקים שולח לי כבר את הניסיון שיקלקל הכל. כמובן, שחששתי לספר לאחרים על הצלחות, בתחומים רבים, מכיוון שעצם הסיפור "מזכיר" לאלוקים את מה שקורה איתי ואז הטוב הזה עלול להסתיים.
כל זה בא ביחד עם תחושה של "השגחה פרטית לרעה". בדיוק כשאני בא להניח את הראש על הכרית וללכת לישון [או לחילופין כשעומדת על הפרק "מנה מותרת" של תאווה], ילד מתעורר ובוכה! עשרות (ואולי מאות) פעמים! באמת! ללא כל גוזמא. איכשהו מאז התוכנית, ההשגחה הפרטית לרעה פסקה. ולא זו בלבד, אלא שהשגחה פרטית לטובה החליפה אותה ברוב המצבים.

אכן, ההתמדה הזאת היא לא דבר של מה בכך.

משך אותי במיוחד אימרה ששמעתי פעם (וסליחה אם אני מעוות את זה קצת) על מכור ששואל את הספונסר שלו: איך אדע שאני כבר נמצא בהחלמה?
אז הספונסר עונה לו: תקנה עציץ ותביא אותו לבית שלך. אחרי שנה תלך ותקנה כלב. אם אחרי שנתיים העציץ והכלב עדיים קיימים - סימן שאתה בהחלמה...

שנזכה למתנת ההתמדה!

סוד הכניעה כתב on 27 אפר' 2015 02:48:

השנה הצלחתי ימים בודדים.
ואחרי שהפסדתי את הברכה, אז נכנס המנגנון ההרסני המתכנה "הכל-או-כלום" ועכשיו אפילו בלי ברכה למי יש כוח לספור...

השנה שכחתי ממש על ההתחלה יום אחד לספור [ התפללתי ביחידות אלא מה,,,]

וכל יום כשאני סופר [כדי לקיים את המצווה שלא קשורה לברכה !!]

אני מקבל איזושהיא "כאפה" לאגו שלי,,,,, וטיפ טיפה להוריד לי את הרושם ש"אצלי אין מצב שאשכח" [מה שהיה בכל השנים],  ואני אומר לו "אבא שכחתי". כן שכחתי כי אני בן אדם, ואני חלש ואני כלל לא כה עוצמתי ורוחני כמו שתמיד דמיינתי ו,,,רצונך ייעשה בחיי,,,

מדהים