אחת הגישות המפורסמות בפסיכולוגיה ידועה בשם הגישה ההתנהגותית (או: הגישה הביהוויוריסטית), שטוענת שניתן להבין כל התנהגות, מוזרה ככל שתהיה, באמצעות פירוק לגורמים של המרכיבים הסביבתיים שהובילו לכך. לדוגמא: "תינוק בכיין" הוא לא "תינוק רגשן" אלא פשוט תינוק שאמא שלו לא מתייחסת אליו אם הוא לא בוכה. במילים אחרות, הבכי של התינוק לא מעיד כלום על מצבו הפנימי, אלא הוא פשוט תוצאה של העובדות בחייו, לפיהן הוא למד שהדרך לקבלת יחס אישי היא באמצעות בכי.

הם אפילו לקחו את זה צעד אחד קדימה וטענו שבאותו אופן בדיוק אפשר להבין לא רק התנהגויות של בני אדם אלא גם של בעלי חיים, ומה שיהיה נכון לגבי כלב - יהיה נכון לגבי האדם. כלב שלומד שכל פעם שהוא עושה פעולה מסויימת הוא מתוגמל בממתק, ילמד לבצע את זה פעמים רבות, ואילו כלב אחר שילמד שהתנהגות מסויימת גוררת אחריה עונש של הלם חשמלי - יפסיק את ההתנהגות הזאת.

לתהליך הפשוט הזה הם קראו "חוק התוצאה" שאומר שכל פעולה שגוררת אחריה תוצאה חיובית (למשל ממתק) תגרום להעלאת הסבירות של התרחשות הפעולה, ואילו פעולה שגוררת תוצאה בלתי-חיובית, תגרום לירידה בסבירות להתרחשות הפעולה. למשל: נגיעה בתנור רותח (הפעולה) תגרור תמיד כאב (התוצאה), ולכן אחרי פעם או פעמיים נפסיק לגעת בתנורים חמים. לעומת זאת אכילת שוקולד תביא בדרך כלל לטעם טוב ולכן נרצה לאכול עוד ועוד. כמובן שלא תמיד זה כל כך פשוט, כי יתכן שאנחנו אוהבים את הטעם של השוקולד, אבל לא אוהבים את הידיעה שהעמסנו על עצמנו עוד מאתיים קלוריות בניגוד להחלטה שלנו מאתמול בלילה לשמור על הגיזרה. כאן נצטרך לפרק את הפעולה לגורמים שונים עם תוצאות שונות, ולראות איזה מהם חזק יותר ומשפיע יותר על ההחלטה הסופית שלנו לאכול או לא לאכול.

בצורה מסויימת, זה מה שמביא אותנו בסופו של דבר אל ההחלמה. אנו מגיעים כיון שהתוצאה של ההתנהגות שלנו היא הרסנית, ואנחנו מחפשים דרך להפסיק אותה. אנחנו לא מגיעים כיון שאנחנו חכמים גדולים או בגלל סיבות נעלות כאלו ואחרות, אלא פשוט כיון שהמחיר שאנחנו משלמים על השימוש בתאווה נהיה גבוה מידי, ואנחנו מחפשים דרך לצאת מהחוזה הזה שחתמנו בלי לקרוא את האותיות הקטנות שלו כאשר התחלנו את השימוש, ולא שמנו לב שמה שכתוב שם זה שעודף שימוש יגרום לנו לחוסר יכולת להפסיק.

אם כן, לא יעזרו כל ההסברים למה לא כדאי להשתמש בתאווה, כיון שאנחנו לא לומדים ממה שאומרים לנו, אלא בעיקר ממה שאנחנו חווים בעצמנו. למעשה אנחנו יכולים בעצמנו להיות אלו שיכולים להסביר בצורה הטובה ביותר למה לא כדאי להשתמש בתאווה, אבל בפועל נמשיך להשתמש בה, כל זמן שלא למדנו על בשרנו את התוצאות של השימוש בה. לפי "חוק התוצאה", אנחנו נפסיק את השימוש, כאשר התוצאה תהיה בלתי מספקת בצורה כזאת שתגבור התוצאות המספקות שאנו שואבים מהשימוש. זאת הסיבה בגללה קשה מאוד להחלים רק בגלל שאשתי לא רוצה או שזה אסור, כיון שהידע הזה לא מעלה ולא מוריד לגבי התוצאה שלנו מהשימוש בתאווה.

ישנה דרך אחת לעקוף את חוק התוצאה, ולא להמתין עד שהכאב נהיה בלתי נסבל כדי להחלים. לדרך הזאת קוראים הפסיכולוגים "לימוד בעקבות צפיה", לפיו אם אני רואה אדם נוגע בתנור רותח ומקבל כוויה מהחום, אני יכול ללמוד מהניסיון שלו, ולחסוך את הכאב. כבני אדם יש לנו את הפריויליגיה שלא ללמוד הכל מתוך ניסוי וטעיה, תהליך שכרוך בהרבה כאב, ואנו יכולים ללמוד מאחרים וכך לקצר תהליכים. במקרה שלנו, אנחנו יכולים להקשיב לאלו שעברו את מה שאנו עוברים כעת וללמוד מהניסיון שלהם, בלי הצורך לעבור את אותו תהליך ולחוות את אותו כאב שהם עברו.

הבעיה היא שברוב הפעמים אנחנו מעדיפים ללמוד לפי חוק התוצאה מאשר בעקבות צפיה. ברוב הפעמים, אנחנו ממשיכים לסבול מהתאווה עד שהכאב שלנו נהיה בלתי נסבל, ולא לומדים מנסיונם של אחרים. זה חבל כי יש לנו את האפשרות הזאת, ואנחנו יכולים לעשות בכך שימוש. הבחירה היא בידינו.

סוד תודה רבה על הדברים!

נראה לי שכאשר מגעים להחלמה מתוך החוויה של הנפילות יותר קל לעלות על דרך במהירות.. מכיוון שחוויתי את הדברים על בשרי זה יותר קל..
לעומת זאת לדעתי כשהלימוד נעשה מתוך הצפייה הוא פחות חזק ופחות עושה את הרושם על הנפש מכיוון שהוא נתפס יותר בשכל מאשר ברגש
זה נכון שהעדיפות היא ללמוד מניסיונם של אחרים אך זה יותר קשה

תודה סוד (איך אתה מספיק לכתוב את כל הפוסטים האלה?...)

אצלי הבעיה היא שהתאווה היא גם הממתק הכי טעים שאני מכיר (אם כי, אני אסיר תודה שתוך כדי כתיבת המשפט הזה אני מרגיש שבחסד אלוקים התחושה שלי לא כזו. הגלידה שזללתי לפני רגע הייתה מספיק טעימה האובססיה למין ירדה בצורה משמעותית. תודה אלוקים! בבקשה שהנס הזה יימשך). בכל אופן, התאווה היא גם הממתק הכי טעים שאני מכיר וגם השוק החשמלי הכי חזק שאני מכיר. ליתר דיוק, השוק החשמלי הכי חזק, עטוף בממתק הכי טעים. הבעיה היא שבכל פעם שאני חוטף שוק כואב, אני רץ לממתק להרגיע את זה, וכשאני חוטף את השוק שמוסתר בתוכו, אני בורח לממתק וחוזר חלילה.

אני חושב, שמה שהצליח להביא אותי לתוכנית, הוא שהתהליך הזה קרה כל כך הרבה פעמים, שכבר ממש "הרגשתי" את השוק שמגיע עוד בזמן אכילת הממתק, מה שבהחלט פגם בהנאה שלי והפך אותה ל"סרת טעם" (גם הפסוק במלואו מאוד מתאים כאן: "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם". שילוב של גועל והנאה, שבשורה התחתונה הוא גועל). התחלתי לסבול תוך כדי ההנאה מהשימוש בתאווה. כבר לא הייתי נלהב, שש ושמח. כבר לא קפצתי בהתלהבות לזרועותיה המושטות של התאווה (למען הסר ספק: קפצתי עמוק, אבל כבר לא בהתלהבות. כבר הרגשתי שלא אמצא שם משהו).

לגבי לימוד מאחרים: אני כל כך בריכוז עצמי, שאני לא מספיק לומד מהם.

הזכיר לי  משפט יפה,שהנאות העולם הזה הם כמו רעל מצופה בדבש-אם אתה רק מלקק אז הכל יפה ונחמד, אבל אם תחליט לתת ביס...

תודה. לפי מה שאני יודע הטענות כנגד הגישה הביהייביוריסטית - הקלאסית והאופרנטית - היו שהם לא מתייחסים כלל לתהליכים המתרחשים "בקופסה השחורה" - התודעה - שכן כל מה שאינו אמפירי אינו קיים. הם (הביהייביוריסטים) לא הצליחו להסביר את המעבר מפעולה פשוטה לפעולה מורכבת (אינטליגנציה), ועל בסיס זה קמה הגישה הקוגנטיבית - הגשטאלט - השלם גדול מסך חלקיו.

ולעניינינו אנו: לי לא עזר לראות ואף לחוש את "התנור החם". בכל פעם שנכוויתי השתכנעתי לאחר זמן שהפעם התוצאה הולכת להיות שונה. או כמאמר הספר הגדול (בפרק יש פיתרון עמ' 24) "פשוט אין לנו את אותה הגנה מהסוג שמרחיקה אדם ומונעת ממנו לשים יד על תנור חם. המכור לתאווה יכול לומר לעצמו כבדרך אגב "הפעם זה לא ישרוף".

נס הביא אותי. נס משאיר אותי. בזמן אמת לא עוזר לי לדעת, כי המקום בו אני יודע, לא פועל. נקודה. החלק הקוגנטיבי שבי יוצא מכלל שימוש (תרתי משמע). אז מה החלק שלי? להתפלל. לבקש. בענווה. כל הזמן. בלי סוף. עוד עוד. להשתדל לא להיות לבד. להתחבר למשהו חיצוני ממני כל הזמן. וכשזה מצליח, לזכור שזה פשוט, נס.

תודה על הפוסט החשוב,
אבל מבחינתי אני חושב שהבעיה של מכור, שהוא לא יצליח ללמוד מהשני, "והבחירה היא לא בידינו" הבחירה בידי לעשות את הפעולות וכו', אבל מאוד קשה לי ללמוד מהטעיות של השני,
ושוב תודה על הפוסטים החשובים בפורום,

סוד היקר, מאוד נהניתי מהאופן שבו ניתחת את הדברים.
הייתי מחלק את האוכלוסיה לשני חלקים עיקריים (חלקים בלתי שווים, כמובן)
חלק א: אלו שלמדים בעקבות הצפיה (המיעוט)
חלק ב: אלו שלמדים מהתוצאה (הרוב).
וגם אלו שלמדים מן הצפייה לפעמים עוצמים עיניים...
לפעמים אני מוצא את עצמי מנסה להסביר למישהו כיצד להמנע מניסוי וטעייה בתחומים שונים. אני רואה אותו מהנהן בראש, ומשדר אלי הסכמה בו בזמן שחלק מסויים בדמיון שלו כבר נמצא "שם" בעיצומה של חוויית ה-"לי זה בטוח לא יקרה"...
ואני מבין שעשיתי את ההשתדלות שלי ואין לי אלא לתת לו לחוות , לסבול, ולהבין בעצמו.
ישנה בדיחה ידועה על משתתף בסמינר ששאל שאל את הרב נויגרשל שליט"א מדוע אסור לבשל על פלטה בשבת?
הרב הסביר לו כמובן הסבר מדעי מורכב מדוע הפלטה נחשבת לסוג של אש.
אותה שאלה נשאלה בהרצאתו של ר' אמנון יצחק שליט"א שענה: "שב על הפלטה! שורף לך?" יופי! עכשיו הבנת שזה מבשל!
והנמשל מובן...

תודה מיקולו!

mikolo כתב on 02 מאי 2015 20:22:


מאוד מזדהה עם זה. אני זה שאתה מנסה להסביר לו...

mikolo כתב on 02 מאי 2015 20:22:


:D ;D

לא הכרתי, ולא הפסקתי לחייך ולצחוק. מרגע לרגע זה מחריף... באמת!
זה חייב לעלות לבדיחה של המייל היומי!

ולעניינינו אנו: לי לא עזר לראות ואף לחוש את "התנור החם". בכל פעם שנכוויתי השתכנעתי לאחר זמן שהפעם התוצאה הולכת להיות שונה. או כמאמר הספר הגדול (בפרק יש פיתרון עמ' 24) "פשוט אין לנו את אותה הגנה מהסוג שמרחיקה אדם ומונעת ממנו לשים יד על תנור חם. המכור לתאווה יכול לומר לעצמו כבדרך אגב "הפעם זה לא ישרוף".

נס הביא אותי. נס משאיר אותי. בזמן אמת לא עוזר לי לדעת, כי המקום בו אני יודע, לא פועל. נקודה. החלק הקוגנטיבי שבי יוצא מכלל שימוש (תרתי משמע). אז מה החלק שלי? להתפלל. לבקש. בענווה. כל הזמן. בלי סוף. עוד עוד. להשתדל לא להיות לבד. להתחבר למשהו חיצוני ממני כל הזמן. וכשזה מצליח, לזכור שזה פשוט, נס.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מדהים !!
תודה לכם חברים !!