קראתי את הכותרות של שתים-עשרה הצעדים בחוברת, והרגשתי שהנקודה הספציפית הזאת עשויה להיות משמעותית הרבה מעבר למאבק עם התאווה. אני בסוג של אובססיה של חיפוש עצמי וחיפוש דרכי בעולם וחיפוש רצון ה' ומשמעות הקדושה וכו' כל כך הרבה זמן, ופתאום המשפט הזה (וההסבר שלצידו) הבהיר לי: אתה לא בכיוון. כל מה שתוציא מתוך שכלך הדולח, כי *אתה* רוצה להיות קדוש, או כי *אתה* רוצה להבין, הוא תדמית שיצרת לעצמך, הוא מה שמסבך אותך. תרפה ידיים ותתמסר אליו ית'. תן לו את השליטה על עולמו. התפקיד שלך, כפי שנאמר בחוברת, הוא לעשות את מה שנכון לעשות *כרגע*, מה שאתה מסוגל להבין שהוא רוצה ממך *כרגע*, ותו לא. זה הבסיס של הענווה והבסיס של היכולת להתהלך גם בעוה"ז ביראת אלוקים. מצד שני, ההתמסרות לאלוקים היא גם הדרגות הגבוהות ביותר של העבודה הדתית.
בחוברת נאמר שכל התמכרות שורשה ברצון לשליטה, ולגביי זה בודאי נכון. אני יודע שיש לי אובססית שליטה תת-מודעת לידע, והפנטזיות שלי קשורות כמעט תמיד בשליטה.
איפה אני יכול להרחיב על הנושאים האלה?
