פעם בחצי שנה זה קורה. מאות מכורים משתתפים בשבתון שכולו החלמה, שנקרא JSS (שבתון יהודי-רוחני). מה שהתחיל עם עשרים מכורים בהחלמה לפני כחמש עשרה שנה, הפך להיות אירוע ענק, המתקיים פעמיים בשנה בארצות הברית, ובמקביל גם בארץ ובאירופה. שבת האחרונה התקיים שבתון הקיץ של ארה"ב, והוא היה הגדול אי פעם, כאשר לא פחות מארבע מאות איש הגיעו לקבל מנה גדושה של החלמה.

אם אנסה לכתוב את כל החוויות שעברתי בשבת - אצטרך לפרסם ספר, אבל כעת אני רוצה לכתוב על נקודה אחת, שהיתה המשמעותית ביותר עבורי בשבתון הנוכחי. כל פעם יש משהו אחר שתופס חזק, הפעם זה היה הנושא של רגש, וכשאני כותב "רגש" אני מתכוון כפול שתיים: א. להרגיש ב. להתרגש.

מבחינה זו, השבתון היה לא רק מדהים ומהנה אלא גם טעון, קשה ואפילו כואב. עד אחר הצהריים של השבת לא הבנתי מה קורה לי ומה עובר עליי. מצד אחד כל החברים, וכל הקבוצות המדהימות, וכל המסרים, וכל הדוברים, וכל הדברים הטובים והנפלאים, ומצד שני הרגשתי שאני מוצף, אלא שלא הבנתי מה מציף אותי ולמה. הרגשתי שיש בתוכי הר געש, רק שלא הבנתי מה בדיוק תוסס בפנים. השיא היה כאשר השתתפתי בקבוצה אחרי סעודת שבת, שהונחתה על ידי זוג ששיתף חוויה אישית מטלטלת ביותר, ואני ישבתי במשך חצי שעה ופשוט בכיתי בלי הפסקה. בכיתי בשקט גמור, אבל הדמעות המשיכו לרדת ולהרטיב אותי. כשהם סיימו את השיתוף שלהם, לא יכולתי לשאת את זה יותר, עליתי לחדר, כיסיתי עם השמיכה את הראש ונרדמתי. כשהתעוררתי כעבור שעה, לא ידעתי היכן אני נמצא. לקח לי כמה רגעים להתרכז ולהבין מה קורה איתי.

כל זה היה מאוד מבלבל, ולמרות שניסיתי לשתף חברים, לא הצלחתי לשים את האצבע על שום דבר מסויים שיכול היה לגרום לי להיות במצב הזה. ואז השתתפתי בקבוצה אותה הנחה דוב, חבר שנקי 18 שנים (כותב קבוע באימייל היומי באנגלית), קבוצה שעסקה בנושא של "רק להיום", אבל בדרך אגב הוא סיפר על משפט שהספונסר שלו אמר לו כאשר היה נקי ארבע שנים. הוא היה באותו יום בסערת רגשות ולא ידע איך מתמודדים איתם, והספונסר שאל אותו: באיזה גיל התחלת לאונן? הוא השיב שזה היה בגיל 11. אז הספונסר אמר: אם כן, אתה למעשה בן 15 כיום, ואין פלא שאתה מתנהג כך עם רגשות.

במילים אחרות, ההתפתחות שלי מבחינה רגשית נעצרה כאשר התחלתי להשתמש בתאווה בתור פותר הבעיות האולטימטיבי. הגדילה המשיכה רק כאשר הגעתי להחלמה, מה שמותיר פער של כמעט עשרים שנה בין הגיל הכרונולוגי שלי לבין הגיל הרגשי שלי. מבחינה רגשית אני נער מתבגר, אז לך תנסה להתמודד עם רגשות של נער בן 14 וחצי...

תודה לאלוקים שנתן לי את התכנית, והיום אני לא צריך להתמודד לבד, וכך יכולתי לפנות לחבר יקר, לשתף אותו במה שעובר עליי ולומר לו בלי להתבייש "אני צריך חיבוק עכשיו". אני יכול להרגיש, יכול להיות מוצף, אבל יותר מכך אני יכול לפנות לחבר להיות כנה איתו ולקבל ממנו אמפתיה וחיבור. עבורי, שום דבר מזה אינו מובן מאליו.

תודה,
עם כל הכאב והצער אני מזדהה לחלוטין עם הדברים. היה לי קשה מאד להפנים שהשימוש בתאווה אינו "רק" משהו טכני אלא מערך שלם של פיגוע ריגשי שעברתי מאז היותי בן 13. זה פגע לי באגו להבין שעם כל הפוזה שלי בחיי היום יום יש לי עדיין תגובות רגשיות כמו של מישהו בן 13 . ככל שאני מקבל את זה יותר כך יש לי את היכולת להתחיל ולגדול, גם אם באיחור "קטן" של כמה עשרות שנים.
אוהבים.

תודה רבה סוד.
אני לפעמים ממש מרגיש שאני נתקעתי בהתפתחות הרגשית שלי אי שם בעשור הקודם. אלא שלפעמים הראש שלי אומר לי - מה יש לך? זה כולם ככה! אתה חושב שכל החברים שלך יודעים לומר מה הם מרגישים ומתי הם כועסים ולשתף את זה עם אנשים אחרים? (בדיוק כמו שקורה לי עם התאווה שלפעמים אני היחיד בסביבה שלי ולפעמים אני אומר לעצמי שבטח כולם ככה...)

לפעמים אני פשוט צריך להיכנע לידיעה הזאת גם אם כל המערכות שלי בגוף צועקות שזה לא נכון. לקבל את זה שההתפתחות הרגשית שלי נעצרה ורק עכשיו אני מחדש אותה, לקבל את זה שאני חסר אונים מול רגשות שמגיעות במסות גדולות או בעוצמות גבוהות. לקבל את זה שהתערוותי מתרדמת בהקשר הזה ואני צריך את הטיפול הרפואי הזה שאני צריך ליזום בעצמי וששום רופא לא יפנה אותי אליו מעצמו...

ואו. תודה

הועיל לי וכבר ציטטתי למישהו שאהב.

תודה

תודה סוד על גילוי הסוד
זה מסביר לי הרבה דברים שאני תמה על עצמי מדוע אני מתנהג כך,
מה זה העקשנות שצפה לפעמים,
הדווקאיות שמתעקשת לצוף מתוכי פה ושם ועוד קצת.
והמרדנות, ורגישות לפגיעה בכבודי,
נטיתי לייחס אותם לפגמי אופי,
והם אכן כאלו,
אבל אצל טיפשעשרה זה נסלח ,
אז איך זה לקום היום ולגלות אני טיפשעשרה בגוף שנושק לארבעים???
אבל אולי נחמתי בעניי שאני יכול לסלוח לעצמי על הרגשות והרגשנות,
ולקבל את עצמי...
והאמת זה מדהים ההזדמנות השניה שקיבלנו להתבגר באופן מבוקר,
תודה לאבא אוהב
ותודה חברים
מוטי

האמת שעוד מלפני התוכנית אני מרגיש ב"גיל ההתבגרות", קצת באיחור... היום אני יותר נינוח עם זה (וגם מאוד לחוץ מכל הדברים שעוד לא הספקתי להסתדר ולהתארגן בהם בחיים, ושכולם כבר עקפו אותי בהם, גם הנשואים הצעירים יותר במשפחה). אני גם מרגיש שזה טוב, וגם שזה קצת מוזר, כי השינויים שאני עובר בתפיסה הם מאוד מהפכניים, או כך לפחות נראה לי. אני מרגיש שהאישיות שלי וצורת החשיבה שלי מתעצבת מחדש בצורה בוגרת יותר, עם ראייה רחבה יותר. אט אט. זה תהליך, וזה (די) בסדר.