שעת ליל שבת מאוחרת ברחובה של עיר. אוירה של מעין עולם הבא, טפחיים מעל גבי הקרקע. צלילי שירה ענוגים נשמעים מבתיהם של מאחרי שבת המתרפקים בניגוני כיסופים "י-ה אכסוף נועם שבת המתאמת ומתאחדת בסגולתך... ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך"... כל היקום כולו נושא עיניו לעוד רגע אחד צרוף של קרבת אלוקים.
אני נער צעיר שעוד לא מלאו לו 15 מתהלך כסהרורי בסערת רגשות. התסיסה הפנימית שבתוכי מאיימת לפרוץ החוצה מעבר לגבול ההכלה של נער צעיר. שאיפות חסרות פרופורצייה עליהן גדלתי ואשר לא הצלחתי לממש הטריפו את חושי עד מעבר לסף הכאב. הפער הבלתי נסלח בין מי שהייתי לבין מי שחלמתי להיות הצריך משכך כאבים רוחני רב עצמה.
והתאווה. אוי אותה תאווה שהצטרפה לכאוס המושלם ששרר באישיותי. שגרמה להתפתחות תאים רוחניים בצורה בלתי מבוקרת. הפער הנורא והבלתי נסבל בין אור לחושך גרם להידרדרות מנטלית בלתי נתפסת. לילות שבת מוארים ב"נפשי חולת אהבתך" יחד עם כמיהה למימוש תאווה. היש לך טרגדיה רגשית גדולה מכך? כשכבר הצלחתי להשיג יעדים רוחניים הייתי צולל עד מהרה למצולות התאווה, שגרמה לי לאשמה נוראה שדחפה אותי שוב לעלייה רוחנית לתיקון האשמה וחוזר חלילה, כף הקלע במיטבו...
אלוקים שלי הפך למושא של כאב. כל כך רציתי להיות הטוב ביותר, לכבוש בסערה את ה"מזרח" של הישיבה "ליבי במזרח ואני בסוף מערב"... הרגשתי את כעסו הנורא של אלוקים שלי על מי ומה שאני. התביישתי כל כך ממנו. פתאום את האהבה הגדולה החליף הפחד. אימה גדולה וחשכה נפלה עלי. שנים קריטיות של התבגרות בצילה המדכא של הנפילה לתאווה קיבעו בנפשי את הבושה הנוראה לשאת את עיני אליו.
האהבה הגדולה שלי לאלוקים לא הלכה לשום מקום. היא המשיכה לבעור ביתר עצמה במסתרים. הלבה הרותחת בעבעה תחת סלעי בזלת שחורים משחור מתפרצת לעיתים ברגעים של חסד. אותן רגעים בהם התרפקתי על שנות התום של טרום מלחמת התאווה העולמית שפרצה בתוכי.
חלפו שנים רבות והגיע היום ההוא בו פגשתי אותו שוב. את אותו אלוקים אוהב של ימים רחוקים. הרגשתי שוב את ידו הגדולה והחמה מחזיקה בידי. ושוב הייתה ידי לרגע קטנה ורכה. השאיפות הרחוקות ההן שבו פתאום ממצולות היאוש, מנערות מעליהן את הררי האבק. אימצתי את ידו אל ליבי כדי לגבור על צער הפרידה. על האבל על חלומות ילדות. על אבדן אותו אלוקים כועס שכה הורגלתי אליו. הוא חייך אלי שוב מרגיע את פחדי ומילותיו הרעיפו טל תחיה על ליבי השבור.
דיברתי איתו שוב כמו בימים ההם. סיפרתי לו כיצד איבדתי אותו בתוך סופה וסער, בין קצף הגלים המסתער. איך דמעותי הרבות התמזגו בתוך מליחותו של הים איך התנפצות הגלים החרישה את בכיי. שמעתי לפתע את קולו מתוך דממה דקה עולה מהמיית הנפש. "לא ברעש ה'". הבנתי שהתשוקה הנוראה בה חיפשתי אותו הביאה אותי למחוזות שאיננו חפץ בהם. שהחיבור אליו הוא משהו שצריך לגרום לי לשלווה. "לו חפץ אלוקים להמיתנו לא לקח מידנו עולה ומנחה ולא הראנו את כל אלה"
"תמצאו את אלוקים או שתמותו" זהו המשפט שהיה שגור אצל המחלימים הראשונים.
