בשבת האחרונה התקיים שבתון הקיץ של JSS (שבתון יהודי-רוחני למכורים לתאווה), בהשתתפות ארבע מאות איש והמון המון החלמה. לצורך השבת נשכר מלון גדול שמאוכלס כולו רק על ידי המחלימים ונשותיהם, ומגיעים אליו חברים מכל רחבי ארצות הברית וקנדה, וגם ממקומות רחוקים יותר. השבתון הוא הזדמנות מצויינת להשתתף בהרבה קבוצות, לפגוש את החברים הוותיקים שנקיים עשרים ושלושים שנה, ובכלל להיות חלק מהדבר המופלא הזה שנקרא החלמה מהתמכרות לתאווה.
בכניסה למלון, כל משתתף מקבל את התכניה של השבת, ומכיון שישנם כל הזמן מספר אירועים בו זמנית, העניקו המארגנים לחדרים שמות כמו "אולם A" וכדומה, אבל האולם המרכזי בו מתקיימות התפילות והאירועים הגדולים יותר, נקרא בשם מיוחד, הוא נקרא "חדר הניסים", וכל מי שהשתתף בשבתון הזה פעם יודע שזה אכן ככה, כיון שכל אחד שנמצא שם והחלים, הוא נס מהלך, אבל לא רק נס בודד אלא נס אחד כפול כמה, כי זה בשבילו, בשביל אשתו, בשביל הילדים ובשביל עוד אנשים אחרים שאליו הוא מעביר את המסר של התקווה - המסר שיש פיתרון.
בדרך כלל כולם מדברים על התופעה המופלאה איך בחדר אחד יושבים מאות אנשים שמגיעים מכל רקע וחוג, והאחדות היא כל כך חזקה עד שאין שום משמעות ללבוש, לכיפות, לנוסח הסידור או לכל "עיקרון מקודש" אחר שלמענו אנחנו מוכנים בימים שבשגרה להילחם עד חורמה איש באחיו ו"לקדש שם שמים" במחלוקת מטופשת על פרטים שוליים שלא מעלים ולא מורידים. אבל הפעם היה מי שהסב את תשומת ליבנו לנס אחר. יהודי בשם הארווי, נקי יותר משלושים שנה, מקדיש ביחד עם אשתו את חייו להפצת המסר של ההחלמה ונוסע בכל העולם להרצות על התמכרות למין ולתאווה. אדם יוצא מן הכלל זה, דיבר על הנס שהוא רואה מולו, כאשר ישנם כל כך הרבה חברים מחלימים, וכמעט כולם צעירים!
המשמעות של זה היא מדהימה, כי זה אומר שלא חייבים לסבול עשרות שנים כדי להגיע לקרקעית ואז להחלים, ואפשר לעשות את זה הרבה קודם לכן. הוא יצא מגדרו כאשר אמר "תראו, כמעט אין כאן שערות לבנות בכל החדר הזה...", והוא צדק, כיון שהרוב המכריע של המשתתפים היו אנשים בשנות העשרים או בשנות השלושים המוקדמות שלהם. חדר מלא בניסים.
והיה נס נוסף. אם נאמר לאדם שלא השתתף באירוע שכזה לדמיין את האירוע, הוא בודאי יחשוב על חבורת אנשים מדוכאת וכואבת, אבל למעשה זה ההיפך הגמור ממה שהיה שם. נכון, היה המון כאב ודמעות, אבל היה גם המון המון צחוק ושמחה. רקדנו, שרנו, וצחקנו כל כך הרבה שמישהו יכול היה לחשוב שמדובר על איזה שבתון הופעות של סטנדפיסטים או משהו כזה. אבל הצחוק לא היה ריק, הוא היה אמיתי, הוא היה צחוק של שמחה. זה לא היה צחוק מתוך ייאוש, אלא צחוק של החלמה, צחוק שהגיע מתוך שמחה ושחרור, מתוך אהבה וחיבור.
האמת חייבת להיאמר שעוצמת הרגשות בשבתון שכזה לא תמיד קלה להכלה. באופן אישי, השבתון הזה (בשונה מפעמים קודמות) היה לי קשה והוא קרע אותי לגזרים מבפנים. היו רגעים של כאב שלא יכולתי להכיל, ומיד לאחריהם שחרור ותקווה, והמעבר מקיצוניות אחת לשניה היתה לי מאוד לא פשוטה, אבל לא הייתי מוותר על רגעי הכאב ולא על רגעי השמחה, כפי שלא הייתי מוותר על הקושי שהיה שם, באותו אופן שלא הייתי מוותר על הכיף של השבתון.
חדר הניסים הזה שמע כבר כל סוג של כאב שניתן להעלות על הדעת, וכיצד אלוקים מוציא אותנו משערי המוות לחיים שהרגעים הגרועים ביותר שבהם, עדיין טובים הרבה יותר מהרגעים הטובים ביותר שהיו לנו בזמן המחלה. זה לא אומר שאין קשיים, זה רק אומר שעידן הניסין עדיין קיים.
