לפני כמה דקות עסקתי בסידור הבית (דבר נדיר לכשעצמו לפני הכניסה שלי לתוכנית, וזה שזה מתבצע בשיתוף פעולה עם אשתי זה בכלל נס...). מצאתי כמה חפצים קטנים, שהחלטתי שהם לא שימושיים וכדאי להשליך אותם לפח. אחד מהם היה מטבע של עשר אגורות. "רגע", עצרתי בעצמי, "למה אתה מזלזל במטבע של עשר אגורות?"
***
כשהייתי ילד, מטבע של עשר אגורות היה עבורי דבר בעל ערך. הייתי יכול לקנות בו מסטיק, הייתי יכול לצרף אותו לכמה מטבעות דומים אחרים ולקנות ממתק יותר משמעותי (האובססיה לאוכל התחילה כבר אז...). שטר של מאה ש"ח היה עבורי סכום עצום. אני מניח שהערכתי שמשכורת חודשית שלמה מגיעה בערך לסכום הזה.
חלפו שנים, קיבלתי יותר כסף, והתחלתי לזלזל. לא רק בעשר אגורות. גם בשקלים. אחרי שהתחתנתי זה כבר הפך למאות שקלים: "מה זה מאה שקל היום? זה כלום!". היום אני מתחיל להבין, שהמצב הכלכלי שלי הוא נגזרת של התפיסה שלי. פרוטה לפרוטה מצטברת, וכל שכן ששטר לשטר מצטבר... ההפסדים הקטנטנים מצטברים להפסדים גדולים ועצומים באמת. לאחרונה ערכתי כמה חישובים, והבנתי שאם הייתי מתנהל נכון יותר, היו ברשותי היום לפחות כמה מאות אלפי שקלים יותר, אם לא הרבה יותר...
אם אעריך ואייקר כל מטבע שנתן לי אלוקים, אם אפסיק לפעול בלי מחשבה על אובססיות הקניות שלי (בעיקר אוכל, ספרים ומוסיקה. ואיני יודע מי החזקה שבהן...), מסתבר שהמצב הכלכלי שלי יהיה טוב יותר. וגם המצב הרגשי. עומס הדברים שנקנים על ידי כדי למלא אותי, כנראה, רק יוצר אצלי, בסופו של דבר, חלל גדול יותר. (עדיין חשוב לי לקנות ספר או דיסק (או אוכל...) שיחברו אותי אבל בצורה מאוזנת).
***
כמו במישור הכספי, גם בשדה ההחלמה, יש לי נטייה לזלזל בדברים הקטנים. "אני עייף, עצבני, ולא מרוכז עכשיו, וגם צריך לשירותים. מה בדיוק יעזור איזה טלפון לחבר?..." "כבר הרבה ימים שאני נקי בלי להקפיד על שלושה טלפונים ביום!" "כבר מאוחר בלילה מי יענה לי עכשיו?" "למה דווקא עשר אסירויות תודה? מספיק שמונה! אין לי! אני לא מוצא!" "אוף! מה הספונסר מנדנד לי על התקדמות בצעדים, עשיתי מלא פעולות של החלמה היום" "אגיע לקבוצה אחרי קריאת המסרים של ההתחלה. זה מייבש. כל פעם אותם טקסטים..." "היא אשמה! וגם זה לא כזה מציק לי, אז למה אני צריך לעשות עכשיו צעד 4 ולשתף את זה עם חבר ולבקש מאלוקים להשתחרר מהפגמים ולבקש ממנה סליחה. זה קטן. זה יעבור לבד". ועוד ועוד.
אבל פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול, או למינוס גדול, בבנק ההחלמה. כדאי לי לנסות להיזכר כמה טוב הרגשתי ביום שעשיתי את הפעולות הקטנטנות האלה. כן, לפי הספר, לפי הספונסר, בלי לסור ימין ושמאל ולעגל פינות. ויש גם צד שני למטבע (תרתי משמע): פוק חזי מאי עמא דבר. רוב מי שמעד / נפל / התרסק, לפי מה שהספקתי להכיר, מספר שזה לא התחיל באותו רגע. הפעולות הקטנות והיומיומיות התמסמסו להן אט אט, ופרוטה לפרוטה הצטרפה לחשבון גדול וכואב עד מאוד.
הלוואי והדברים יעזרו לי קצת יותר להפסיק לזלזל ב"עשר אגורות (עשר דקות?) של החלמה". בעצם, עכשיו אני מרים טלפון לחבר!
"התקדמות גדולה מורכבת מהרבה התקדמויות קטנות. ניצחון גדול מורכב מהרבה ניצחונות קטנים".
