הדברים הבאים נכתבים בעקבות דיון בפורום בנוגע ליחסי דת ותכנית, נושא שהוא לעתים כאוב, לעתים עם תקווה, ובדרך כלל טעון. הפעם אני רוצה לשתף בחוויה האישית שלי בנוגע להבנה של המכלול של האמונה, ולא דוקא בנוגע לפרטים השונים ברמה המעשית, וזאת כיון שדוקא ברמה המעשית אני רואה התקרבות והתקדמות בתקופה האחרונה, אבל ברמה הרעיונית אני לעתים מבולבל מאוד.

לפני כשבועיים, עבר עליי יום מאוד קשה מהבחינה הזאת, אחרי ש"נכנסתי" לתוך השאלות הרעיוניות של האמונה, שכללו גם את ההשוואה בין התפילות הרגילות עליהן גדלתי - שלא עזרו לי, לבין התפילות הפשוטות שלמדתי בתכנית - שכן עזרו לי. משם זה המשיך כמובן לשאלות הרגילות של חברים שהגיעו מרקע דתי אל התכנית, כמו איך יכול להיות שאנחנו מחליטים למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים אבל זה לא מחייב אותנו לקיים כל מצוה בתורה, וכן הלאה וכן הלאה.

כאשר הרגשתי את העומס הרגשי והנפשי מתגבר, הרמתי טלפון לספונסר ושיתפתי אותו במה שעובר עליי. ביחד ראינו שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא להניח לכל הנושא, כיון שאיך שלא מסתכלים על זה, הדבר החשוב ביותר עבורי הוא להישאר נקי, ואם השאלות הרעיוניות האלו מסכנות את זה - עליי להפסיק לעסוק בנושא, עד שאהיה במצב בריא יותר ואוכל לחשוב על כך ממקום של החלמה.

למרות השיחה הזאת, הדברים המשיכו לללוות אותי במשך היום, עם כי כמובן בעוצמה פחותה יותר, כיון שלכל הפחות מצידי לא המשכתי את החפירה בהם. בערב עמדתי בפני התלבטות - האם לשתף את אשתי בספקות ובשאלות שלי. מצד אחד ידעתי שזה יכול לעזור לי, ומצד שני מה היא אשמה בכך שאני במצבי, ולמה היא צריכה להיחשף לכל השאלות של אמונה באלוקים אם זה לא מטריד אותה. בסוף החלטתי לשתף אותה, וניסיתי לעשות את זה בצורה הכי עדינה שיכולתי. אחרי שהיא הקשיבה לי, היא רק אמרה שלא תמיד לכל דבר יש תשובה.

ברגע הראשון זה כמעט הקפיץ אותי. אם אין תשובות לשאלות, למה אני צריך להמשיך לעשות דברים שעולים לי בקשיים, בזמן שאף אחד לא יכול לענות לי על שאלות (או הוכחות) לכך שהם נכונים? אבל אז הבנתי שהחשיבות היא לא בתשובות אלא בעצם האפשרות להעלות את השאלות. יש הרבה דברים בעולם שאין לי תשובה עליהם אבל זה לא מפריע לי להמשיך לחיות איתם או להשתמש בהם. מה שכן יכול להפריע הוא העבודה שאסור לי לשאול שאלות, מה שגורם לסתירה פנימית וחוסר שקט. אם אני יכול לשים את הכל על השולחן ולשאול את כל השאלוות - יתכן שהתשובה תהיה: "אין תשובה", וזה בסדר גמור.

בתכנית קיבלתי את האפשרות לשאול את השאלות, וקיבלתי את האפשרות לקבל את התשובה לכך שאין לכל דבר תשובה, ושזה בסדר גמור.

תודה על הפוסט "סוד",
אבל נראה לי שברור שישנם אנשים שברורים מאוד בכל ההשקפה היהודית, כן, גם לגבי שאלות כמו השאלות שתוקפות אותנו המכורים,
אני לא כל כך חיפשתי,כי חינכו אותי כאן שדבר ראשון תהיה נקי וזה העיקר, כשיהיה לי זמן עוד כמה שני החלמה,, אז אבדוק הכל,
אבל לאחד כמוך, לא נראה לי שאין בחוג שלך או במקומות אחרים אנשים עם ראש פתוח מחד גיסא וראש יהודי מאידך גיסא.

מה נראה לך ?

קודם כל, אני לא יודע מה הכוונה "לאחד כמוך", כי אני לא רואה שום הבדל ביני לבינך בשום דבר עליו אתה כותב.

גם אצלי הדבר החשוב הוא קודם כל להיות נקי, וכשיהיה לי עוד כמה שנות החלמה אולי אוכל לבדוק את הכל.

ולגופם של דברים - עד כמה שאני מבין, אלוקים ברא אותנו בצורה כזאת שלא לכל דבר יש תשובה, והוא לא רוצה אותנו מושלמים אפילו לא בידיעה עליו. אני לא טוען שום דבר על אנשים אחרים, אבל אצלי אמונה זה בדיוק המקום שאותו אי אפשר לדעת, ולכן צריך להאמין. אם אני יודע בוודאות שכעת השמש זורחת - אני לא צריך אמונה בשביל זה. המקום שאני צריך אמונה זה לדברים שהם מעבר לשכל, וממילא אני "מאמין" בהם.

אף אחד לא יכול לשכנע אותי להאמין, ואם אני לא מוצא בתוכי את האמונה - אף אחד לא יוכל לתת לי תשובות שיביאו אותי לאמונה. הרי שני אנשים יכולים להתווכח על מאורע שהיה אתמול, האם הוא היה או לא, אז לא נראה לי שמישהו יכול לשכנע אותי במושגים מופשטים מזה או במאורעות שהיו לפני אלפי שנים.

את האמונה אני צריך למצוא בתוכי, ולצורך כך אין חובה שיהיו לי את התשובות לכל השאלות (וזה גם לא מועיל). אם אני רוצה להאמין - אמצא את הדרכים לכך, ואילו אם אתעקש שלא להאמין - אמצא את כל הסיבות למה לא להאמין. בסופו של דבר - זה לא שאלה של תשובות אלא של תהליך פנימי.

נראה לי שיש כאן בלבול מסוים.
נכון כפי שכתב סוד שהאמונה מתחילה איפה שהידיעה נגמרת.
נכון גם שאין תשובות לכל השאלות.

אבל את האמונה חייבים לבסס על ידיעות ברורות. אחרת אפשר להאמין בכל דבר.
ישנם באמת כאלה שאצלם אמונה הוא עניין של טעם. של נראה לי או אני מרגיש.
אך ביהדות לא דורשים מאיתנו אמונה מסוג זה כי אי אפשר לדרוש כזה דבר.

אצלנו האמונה חייבת להתבסס על עובדות ידועות שמהם אני מקיש לדברים שאין לי עליהם תשובה.
כאשר אני נותן אמון בבן אדם שידאג לי בדבר מסוים, אין לי הוכחה או ידיעה שהוא אכן יעשה את זה.
אבל אני מתבסס על ההיכרות המוקדמת שלי איתו שנוטעת בי את האמונה שהוא יעמוד בציפיות שלי.

כך בדיוק באמונה באלוקים.
ישנם שאלות שכנראה לעולם לא נדע עליהם תשובות. למה הייתה שואה או שאלת רשע וטוב לו וצדיק ורע לו או אפילו שאלת הבחירה.

אבל מההיכרות המוקדמת שלנו עם אלוקים ובפרט אלה שכמונו זכו לניסים פרטיים בחיים שלהם אנו יודעים שצדיק וישר הוא ואינו עושה עולה וכו' ולכן מאמינים שמה שהוא עושה הוא מוצדק.

מקווה שהועלתי.

לא נראה לי שכאן פורום של הידברות או ערכים, אז אני מעדיף לא להתייחס לגופם של דברים. במקום זאת אציין שהחוויה של כל אחד היא שונה, והעובדה שהגעתי לתכנית איפשרה לי לשאול את כל השאלות מבלי לטייח או לעגל פינות, ובמקרה הזה אני צריך הרבה יותר אמונה מאשר ידיעה.

כמו בכל במקומות,בכל החנויות בעולם,
חבילת "הכל כלול",,,

כלול כאן גם המון תהיות, שאלות, ספיקות,
וזעזועים בעולם הפנימי שהיה כל כך מבוסס ובנוי עד היום על יסודות
[שעכ"פ כלפי חוץ] היו נראים ברורים ונהירים.
לראשונה אני מתחיל לחשוב ולהרהר בעצם,,
למה הגעתי לעולם,
מה ההבדל ביני לבין הגוי המאמין בכל ליבו ונפשו באלוקים וב,,
במה אני יותר מסטניסלב הרוסי שבוכה על כך שהוא לא נקי,,,
למה אני מרגיש חיבור נפשי כה עז לפרד הגרמני שנקי "רק להיום בחסד אלוקים לא מכוחו כלל"[כך על פי לשונו] כבר 5 שנים !!!!!!

החיים מתערערים,,,
וצריך המון אבל המון סייעתא דשמיא לצלוח את האוקיינוס הזה בשלום ובהצלחה,,
בהחלמה,,,

מדובר בסתירה לצורך בניין עמוק יותר.

יש קווים משותפים בעבודת האלוקים של כל בני אנוש. "וכל בני בשר יקראו בשמך... יכירו ויידעו כל יושבי תבל", "וישתחוו לפניך כל הברואים, וייעשו כולם אגודה אחת".
בבחינת "חכמה בגויים תאמין", בבחינת "דרך ארץ שקדמה לתורה", בבחינת "חביב אדם שנברא בצלם".
בבחינת יסוד הבניין (וברור שיסוד של יהודי אינו זהה ליסוד של גוי, אבל יש דמיון רב, וכמו שכתב הרמב"ם בהקדמה לשמונה פרקים, על הדמיון בין נפש האדם לנפש החמור).

ויש אופני עבודה מיוחדים לישראל.
בבחינת "תורה בגויים אל תאמין", בבחינת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", בבחינת "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום".
בבחינת הקומות העליונות של הבניין.

הצרה איתי (ואולי גם אחרים יזדהו עם זה) - שניסיתי לבנות קומות גבוהות (גם קומות שיהודים "רגילים" עוד לא בנו), לפני בניית היסודות והקומות הבסיסיות לבני אנוש וליהודים.
בבחינת "מגדל הפורח באוויר", שהתמוטט כבניין קלפים, כאשר התחלתי לבדוק קצת מה קורה עם היסודות שלי...

נ.ב. לא אזכיר את הביטוי שגרם לתחושה לא נעימה לחלק מהחברים, באשר לקבוצת האיכות אליה ניסיתי להשתייך, אם כי הוא בהחלט שייך גם לכאן...

אריאל,

אני מאוד מזדהה עם הדברים שלך. זה דבר אחד לחיות בתוך עולם סגור ולחשוב שאני הכי טוב מכולם, וזה דבר אחר לפגוש את האנשים שיש להם כל כך הרבה משותף איתי, ואז להתחיל לשאול את השאלות הקשות.

ושוב, אחזור על מה שחשוב לי: עצם האפשרות לשאול את השאלות, גם אם אין להן תשובות חד משמעיות. אני מאמין בהרבה דברים שאני לא יכול להוכיח וזה בסדר.

יחד עם זה, באמת שהתקופה האחרונה מאוד סוערת עבור העולם הפנימי שלי. אני בחיפוש פנימי וזה תהליך לא קל ולא פשוט.

מי יתן ואלוקים ימשיך להנחות אותי בדרך הנכונה, רק להיום.

סוד הכניעה כתב:

נכון שהפוסט הזה נראה יותר כתנועה של חזרה בלי תשובה
וברצינות. לא התכוונתי להיכנס לוויכוח תיאולוגי, אבל השאלה היא איך מתמודדים עם שאלה שאין לנו עליה תשובה.

שנינו מסכימים שזה דבר חשוב לקבל את זה שיש לנו שאלות, לשאול אותם ולא לטייח.
שנינו גם מסכימים שלא חייבים למצוא תשובה לכל שאלה.
אבל איך השאלה הזאת לא תערער את האמונה שלי?

למיטב הבנתי האפשרות היחידה היא להתבסס על מה שכן ידוע ומובן לי, ואם הבסיס הזה מספיק חזק אני יכול לעמוד מול השאלות.
אבל בלי הבסיס הזה למה שהשאלות לא ישימו את האמונה בסימן שאלה?

אתה מבין אחרת?
כתבת: "את האמונה אני צריך למצוא בתוכי". אולי תסביר איך עושים את זה.