לאלכוהוליסטים הראשונים שהחלימו היתה אימרה קשוחה: תמצאו את אלוקים או שתמותו. בספר הלבן (ספר הבסיס לגמילה מהתמכרות לתאווה בדרך 12 הצעדים) מוסבר שגם אנחנו עומדים בפני אותה דילמה, גם במקרה שבו התאווה לא מאיימת על החיים הפיזיים שלנו, כיון שאם איננו מוצאים את אלוקים - אנו מתים מבפנים, מבחינה רוחנית ונפשית.

השאלה שנותרה היא כמובן, איך עושים את זה? איפה בדיוק מוצאים את אלוקים? ואולי השאלה היא בכלל אחרת: האם אנחנו מוצאים את אלוקים או שמא הוא זה שמוצא אותנו?

ישנו סיפור על ילדה שהתגוררה ליד היער והיתה נוהגת לשחק בשטח הקרוב לביתה. יום אחד, במהלך המשחק היא איבדה את דרכה בין שבילי היער, והשמש החלה לשקוע. הילדה נלחצה, אך ככל שהיא רצה יותר בין העצים, כך הלכה והתרחקה אל תוך היער.

בינתיים התחילו הוריה לדאוג והם חיפשו אותה בקדחתנות בין עצי היער אך ללא הצלחה. הם קראו לחברים ובני משפחה וכולם נרתמו לחיפושים, אך בינתיים נהיה חושך ורוב המחפשים התייאשו וחזרו לבתיהם, ורק האבא המשיך לחפש את ילדו ללא הפסקה אפילו לרגע. הילדה הגיעה לפתע לקרחת יער, ומרוב שהיתה מבוהלת ומפוחדת, התיישבה על סלע גדול ונרדמה.

אחרי לילה ארוך של חיפושים, רגעים לפני שקרני אור ראשונות מאירות את היער, הגיע האבא לקרחת היער וראה בצידה השני את ביתו הישנה. הוא החל לרוץ לעברה וקול מרוצתו הגיע לאזני הילדה והעיר אותה. משראתה את אביה מתקרב, צעקה לעברו: "אבא, מצאתי אותך!".

אני לא מצאתי את אלוקים, הוא מצא אותי. החלק שלי היה להרים ידיים ולהיכנע, אבל לכך לא היה שום קשר עם רוחניות, תכנית צעדים או כל דבר אחר. הכניעה היתה מול התאווה, מול הכאב, מול חוסר האונים, מול חוסר התקווה. אם עשיתי את הצעד הזה בכנות - אלוקים כבר מצא אותי (ורק השאיר לי להיות זה שצועק "אבא, מצאתי אותך!").

יישר כח סוד!

בימים הללו אני בדיוק שואל את עצמי את השאלה הזו..
אני רואה יותר ויותר שהתאווה היא הפתרון הגרוע לבעיות חיי.. אני רואה שהיא הייתה החומר שמילא את החלל שנפער בנפשי.. עכשיו בדרך הצעדים אני מוציא החוצה את התאווה מהחלל אבל במקומה צריך להכניס משהו אחר..
אז אני שואל את עצמי איך אמלא את החלל הזה בחומר האמיתי שירווה את נפשי העייפה?!..
עכשיו קיבלתי תשובה מסוימת.. כשאכנע באמת ואעשה את השתדלותי המקסימלית, כנגד זה ה' יעשה את שלו ימצא אותי וימלא את חללי נפשי.

תודה