כבר תקופה ארוכה מאוד שאני חושב על כתיבת המאמר הזה. לאמיתו של דבר, אני כבר אמור מזמן ללכת לישון, וזה רצון אלוקים עבורי, אבל רציתי להספיק לעשות זאת לפני שבועות, ומאוד קשה לי לוותר...
יצא לי נורא מבולגן (יחסית). ממש לא המאמר הערוך והמסודר שתכננתי... רצונו ייעשה!...

***

פעמים רבות עולה השאלה בדבר ערבוב, או חיבור , דת ותכנית.
לקראת חג השבועות, חג מתן תורתנו, רציתי לשתף בתחושה שלי לגבי העניין.

התורה נקראת "תורה", מכיוון שהיא "מורה" לנו את הדרך הנכונה (לצערי, אני לא יודע איך מדגישים כאן בפורום החדש. לא מופיעה לי אופציה כזו...).

אז יש את התורה שקיבלנו, כאיש אחד בלב אחד, בהר סיני. אבל אלוקים מתגלה בעולם בעוד דרכים.
אחת מהן היא התורה האישית שלי, רצון אלוקים עבורי. אלוקים מוביל אותי במסלול ייחודי וחד-פעמי, והוא נותן לי הדרכות אישיות, המתאימות למקרה הספציפי שלי (עלי רק ללמוד להיות קשוב).
אחת ההדרכות המשמעותיות של אלוקים בשבילי (אם לא המשמעותית שבכולן), היא לצעוד בתכנית שנים עשר הצעדים, ולאמץ את הכלים הרוחניים שהיא מציעה כדי להתקרב אליו.

***

אני מאמין שגם כשאלוקים נתן לי את התורה בהר סיני, הוא נתן לי אותה בשתי רמות: הרמה הבסיסית והעיקרית היא התורה כפשטה וכהלכותיה, שקיבלתי יחד עם כל ישראל.
אבל בעת ובעונה אחת, לחש באזני ריבון העולמים: "טהרני, אני מדבר אליך דרך הפסוקים האלה גם באופן אישי. כל פסוק נושא מסר אישי עבורך, שלעיתים גם יכול לעזור לאחרים".
נכון, זה לא הפשט, וחשוב מאוד מאוד שאזכור זאת! אבל יש מקום לכך.

הרבה מתורות החסידות, מבוססות על התפיסה הזו. רבים חושבים, שמתוך הפסוק או מאמר חז"ל הגיעו האדמו"רים לתובנות שלהם. לדעתי, ההיפך המוחלט הוא הנכון. האדמו"רים חיפשו לחבר את העולם הפנימי שלהם עם פסוקי התורה, ולהופיע אותו בתוכה.

רבים (שכאמור איני מסכים איתם, אבל טוב, זו התורה האישית שלהם... ) מנסים לבאר בלימוד ליקוטי מוהר"ן, מה הקושי בפסוק שהביא את רבי נחמן לומר את ה"תורה" על אותו פסוק (יש אף כאלה שזה ממש עיקר העמקת הלימוד שלהם בספר והם בונים על כך תילי תילים...).
אולם, רבי נחמן בעצמו רומז במקום אחד, בכנות ובבהירות רבה איך זה מתבצע אצלו:
"אַחַר שֶׁאָמַר תּוֹרָה הַזֹּאת, עָנָה וְאָמַר, אֲבָל לֹא מָצָאתִי מִקְרָא אוֹ אֵיזֶהוּ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, לִמְצֹא בּוֹ דְּבָרִים אֵלֶּה, אֶפְשָׁר יִמָּצֵא אֶחָד שֶׁיּוּכַל לִמְצֹא דְּבָרִים אֵלֶּה בְּאֵיזֶה מִקְרָא אוֹ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינו ז"ל" (ליקוטי מוהר"ן קמא, סוף תורה קנט). כלומר, כבר אמרתי את הרעיון לגבי העבודה הפנימית כפי שאני חווה ורואה אותה, אבל הפעם לא הצלחתי "להלביש" אותו בתוך פסוק או מאמר חז"ל, ואני מקווה שמתי שהוא מישהו יעשה את זה... (ראו גם את המשך הדברים שם)

דרך אגב, גם למצוות שאני מקיים יש את הגוון האישי. אינה דומה חוויית הנחת התפילין של טהרני לחוויית הנחת התפילין של קדשני, גם אם הניחו את אותו זוג תפילין (ולא באיכות עסקינן אלא בייחודיות). ובעצם, גם הנחת התפילין שלי אתמול היא אחרת משל היום.

"בכל תפילה ותפילה באים מוחין חדשים גמורים לגמרי, בעבור כי אין לך כל תפילה ותפילה שלא יתחדש למעלה אור שפע חדש, לא ראי זה כראי זה כלל" (שער הכוונות לאריז"ל, תפילין דרוש ה'). "ואין לך שום תפלה מיום שנברא העולם עד סוף העולם שתדמה לחברתה כלל ועיקר... ובכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה מתבררים ברורי נצוצות חדשות שלא נתבררו מעולם עד העת ההיא... ובכל תפלה ותפלה נעשין בחינות מחודשות מה שלא נעשית בשום תפלה אחרת זולתה" (שם, הקדמה לדרושי סדר שבת).

***

כל ימי סבלתי מפיצול, וכעת אני מחפש את ההרמוניה והחיבור. אני אישית מרגיש צורך לחבר בין התורות. אותו אלוקים שנתן לי את התורה בהר סיני הוא שהביא אותי לתכנית הצעדים. ואני מרגיש צורך לבטא ו"להלביש" את העולם הרוחני האישי שלי בדברי ובמצוות התורה.

אמנם, ראוי לציין שאני מזהה שתי סכנות עיקריות בדבר:
א. אני עלול לשכוח שעיקר התורה הוא ההדרכה הפשוטה המחייבת את כל ישראל.
ב. כפי שכבר ציינו כאן לאחרונה, אני עלול להחליף את התכנית בתורה, מתוך תחושה ש"הכל כבר נמצא בתורה אז מה אני צריך את התוכנית".

אז כן, אני צריך להישמר מאוד מהמוקשים הללו, אך לא בגללם אשאר עם הפיצול שלי. אני רוצה לחבר את טהרני היהודי הדתי עם טהרני האוניברסלי הצועד. ליתר דיוק, אני רוצה להופיע את החיבור שכבר קיים ביניהם. אני אדם אחד.

***

אז בשבילי, כשאני מתפלל מנחה (נס שקורה לי לאחרונה), מאוד עוזר לי לחשוב על דברים כמו "וקבצנו יחד מארבע כנפות כל הארץ" = אסוף את חלקי האישיות שלי שנקרעו והתפזרו לכל הכיוונים ומקד אותם בחזרה. נכון, הפשט הוא על עם ישראל שאני מבקש שיקבצו אותו מהגלות, אני (מקווה שאני) לא שוכח את זה. ואחר כך בתחנון: "כי הוא ידע יצרנו" = הוא מכיר את היצר המיוחד שיש לנו. זה לא יצר ככל היצרים. זו מחלה קטלנית, שצריך לנהוג בה בדרך אחרת. אז נכון שהפסוק עוסק בכל בני האדם, וגם את זה אני משתדל לא לשכוח.
בתפילה שלי חשוב לי החיבור עם מה שקורה איתי למילות התפילה. אני צריך את "הסידור למכור"... ובאופן ספציפי יותר: אני צריך את "הסידור לטהרני".
עם זאת, אני צריך להיזהר, שלא אחשוב שזה הסידור הכי טוב בעולם ושחבל שאין לכל עם ישראל אותו (כמו שאני חושב עכשיו).

***

ולסיום , ברצוני להביא שני ציטוטים חביבים עלי הקשורים מאוד לנושא התורה האישית:

"יש לכל אחד חלק עולמות יצירה, בריאה אף אצילות... לכן איש ישראל הלומד מעניני עולם האצילות בריאה יצירה, רק מחלק העולמות שלו לומד... וכשאתה מבין איזה דבר שראית בספר
מספרים קדושים מעניינים העליונים, השמר והזהר שלא תהשוב שאתה יודע כבר דבר זה מעולם היצירה הבריאה והאצילות, כי רק חלק מחלקך אשר בעולמות אלו, ומן רוח נשמה חיה ויחידה שלך הבנת... ורק את נשמתך אתה מבין... ורק באופן כזה תסתכל ותלמד בדברי קדושינו" (ר' קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, "חובת התלמידים", מאמר ראשון (משלושת המאמרים שבסוף הספר)).

"פעם היו כותבים בשערי מסכתות התלמוד, מחמת הצנזורה, כתובת כזו: "כל מה שכתוב כאן על גויים - אין הכוונה לגויים של היום, אלא לגויים שהיו בעבר".
גם בדורנו יש כתובת כזו בשערי הספרים, כתובת בלתי נראית: "כל מה שכתוב כאן על יהודים - אין הכוונה ליהודים של היום. הכוונה ליהודים שהיו בזמנים אחרים". ולכן אפשר לשבת וללמוד חומש, גמרא, ספרי מוסר או ספרי יראה - והכל בסדר גמור. כל מה שנאמר הרי לא מתייחס אלינו או לדור שלנו, אלא לאנשים אחרים, ואל זמנים אחרים.
צריך למחוק מאותם דפי הקדמה בלתי נראים את התפיסה הזו שהדברים מדברים על מישהו אחר, על ה"הם", על ה"אלה" על האחרים - העיקר שלא עלינו. בין שמדובר בחומש, בין שמדובר בספרי יראה ובין שמדובר בגמרא - הכתובת צריכה להיות הפוכה: "כל מה שנאמר כאן - מדבר רק עלי, הכל נכתב בשבילי והכל מחייב אותי. קודם כל הדברים מתייחסים אלי" (הרב עדין שטיינזלץ, חיי עולם - שיחות על פרשת השבוע (בפתח הספר)).

חסר אונים מול זה שזה התפרסם בטעות כאן ולא בפורום רעיונות.
מפוחד שאף אחד לא יראה את זה בגלל זה, וגם קצת שיחשבו שאני טיפש וחופר
(וגם כותב קצת בחוסר כנות את התחושות שלי מתוך רצון לנחמה בתשומת לב של חברי הפורום).

אני ראיתי!
מתחבר מאוד מאוד!

טהרני היקר,
דברים הרבה יש לי לומר לך, ובעיקרם - שהתובנות שלך לחלוטין צודקות, ושאכן אחד המרכיבים המהותיים והבשורות המשמעותיות של החסידות בראשית דרכה הייתה חיבור האינדיבידואלי, הספונטני, עם ה"טכני", עם החוק.
וכשדיברה על "גאולה" - דיברה על גאולה פנימית, גאולת הנפש, גאולת הפרט; לא פחות ואולי אף יותר מהגאולה הגדולה ההיא, חזון הנביאים הקוסמי האפוקליפטי הגדול.
דברים יפים כתבת, והתנסחת בצורה נהדרת !, אבל היות שאני ממש בראשית דרכי בדרך 12 הצעדים, אין אני יכול לומר הרבה. אני צריך להתחיל לצעוד, ופחות לדבר. אסיים אפוא כאן :-)

יפה מאוד

אני פעם ניסיתי לטעון שאפשר לקחת את ההתרגשות והתשוקה של טרום נפילה ולרתום אותה לעבודת ה'. קצת ירדו עלי פה על האמירה הזו, אבל אני עדיין חושב שהיא נכונה.

ההתמכרות היא חלק מאיתנו כיום, כך שאם ניקח למשל את קיבוץ מארבע כנפות שהזכרת, נוכל לטעון שההרמוניה אצלנו כוללת גם את ההתמכרות

אלי כתב:


תודה אלי! אני דווקא חשבתי על זה שה' אוסף את החלקים השבורים שלי, ודי! יאללה! המחלה כבר לא משתוללת. אבל באמת נכון יותר שה' ילמד אותי לחיות בשלום עם המחלה שלי, עם חוט השדרה של השבר בחיי.