בתוכנית למדתי שאני חייב ללמוד לוותר. בהתחלה דיברו איתי על התאווה ובהמשך זה התקדם גם לוויתורים על פגמי האופי. זה התחיל ב"תוותר על לסובב את הראש למבט שני", המשיך ל"תוותר על הטינה או על הכעס" וכו'. זה בהחלט לא דבר קל לוותר, למדתי מספר כלים בשביל להצליח לוותר. דבר ראשון לעשות את זה מתוך כניעה ולא ב'כוח', דבר שני למדו אותי לבקש עזרה, לימדו לוותר כל פעם על מבט אחד וכן הלאה.
אני רוצה לכתוב על ויתור מסוג אחר, זה בעצם הוויתור הרגיל, אבל ברובד היותר עמוק שלו.
לאחרונה לקחתי על עצמי פרויקט לארגן כנס כלשהו. בשלב מסויים של הארגון חטפתי פיק ברכיים מגודל האחריות שנטלתי על כתפי. התחלתי להתנהל מצורות רבות של פחד. "ומה יקרה אם בסוף לא יבואו אנשים לכינוס, ואם יבואו אולי יבקשו ממני לדבר (אמאל'ה), ואלי אני ידבר שטויות. ואולי יכעסו עלי שעבדתי עליהם וכו' וכו'. הדרך היחידה שאני מכיר להתמודד עם הדברים האלה וכך באמת החלטתי לעשות, זה פשוט לברוח. החלטתי שאני לא מגיע לכנס ויהי מה.
הנס שלי הוא שאני כבר מזמן לא מחליט דברים על דעת עצמי. וכשהתייעצתי עם האנשים שאני מתייעץ איתם (והספונסר בתוכם), הומלץ לי דווקא, כן להגיע לכנס המדובר. חששתי ובצדק, היו שלל סיבות אמיתיות ולא אמיתיות שבעטיין לא ראיתי את עצמי נוכח שם. אבל הסבירו לי שלעיתים הכאב של חוסר ההתמודדות והבריחה, גדול הרבה יותר מהכאב של הכשלון אם יבוא.
האמת היא שלא האמנתי להם. אבל היות והתרגלתי לעשות את מה שאומרים לי גם אם אני לא רוצה, הלכתי. ובאמת הכנס היה כשלון חרוץ.
כשסיפרתי למטפל שלי על התוצאות של הכנס הוא שאל אותי האם בפעם הבאה שיהיה לי כזה ספק אני כבר יעדיף להתחמק ולברוח, או שעדיין אני יעדיף להגיע ולהתעמת עם המציאות. עניתי לו בבטחון שברור לי שעל אף התוצאה האומללה של הכנס אני יעדיף גם בפעם הבאה להגיע, לחוות את כאב הכשלון, וזה עדיף לי עשרת מונים מהרגשת הזוועה של הבריחה.
האמת היא שהדברים האלה הפליאו אותי, במיוחד ששבוע לפני אמרתי דברים הפוכים לחלוטין. אבל כשחשבתי על זה הבנתי דבר אחד, לכל דבר בחיים שלי יש מחיר. גם כשאני קונה גבינה במכולת אני משלם על זה מחיר. יש דברים שאני מוכן לשלם את המחיר עליהם ויש דברים שלא. אבל יש דברים שהמחיר שאני ישלם עליהם אם אני יעשה אותם יהיה נמוך ואילו אם אני לא יעשה אותם המחיר יהיה גבוה לאין ערוך.
ובכל אופן בזמן המחלה (ועדיין גם הרבה פעמים בזמן ההחלמה. נצחון גובר והולך. לא?!) תמיד הייתי מעדיף לשלם את המחיר היקר שבסוף ולא את המחיר הראשוני הקל יותר.
זה היה בשימוש. העדפתי להשתמש מאשר לסבול את ייסורי הגמילה. העדפתי לשקר מאשר להתעמת עם האמת. העדפתי להכחיש, להסתיר ועוד העיקר שלא יכירו אותי. בניתי מערכת שלימה של שקרים הסתרות ומניפולציות מהפחד שמא מישהו יכעס עלי או לא יקבל את ההתנהגות שלי. זה יכל לקרות בדברים מינוריים לחלוטין כמו למשל כמה בדיוק עלתה לי הקניה במכולת, או עוד כמה זמן אני יגיע הביתה. זה יכל להיות בדברים טיפה יותר מורכבים כמו לספר לאמא שלי במה אני עובד (אברך, לא?!) ובעוד מאות מקרים שפשוט העדפתי להסתיר ולשקר בשביל שלא אצטרך להתמודד עם כאב, רגשות, כעסים, אכזבות ממני ועוד.
היום אני מבין שיש מחיר לחוסר ויתור הזה. זה שאני לא מוכן לוותר על הפחד, על הריצוי ועל התלות, יש לזה מחיר. והמחיר גבוה. גבוה עד כדי כך שהמחיר שאני ישלם אם אני יפעל כנגד התלות, הריצוי והפחד יתגמד לגמרי. הפכתי להיות בודד, מפוחד, סודי ונסתר. אנשים נפגעו ממני ולא העיזו להתקרב ולהתחבר אלי. התנתקתי מהקהילה שלי, מהעבודה ומהחיים. לא יכולתי לעבוד, ללמוד ולהתמודד. ריסקתי את עצמי מבפנים. כל זה בגלל הפחד שאולי אמא שלי תעשה לי פרצוף חמוץ כשאני יספר לה משהו שהיא לא מרוצה ממנו.
למדתי היום שהתרחיש הגרוע ביותר שיכול להיות ממשהו שאני מספר, בדרך כלל מחירו יהיה קטן יותר מהכאב של ההסתרה, הבושה, האשמה, הפחד, הדימוי הנמוך והריסוק הפנימי. רק מה, אני צריך נכונות לשלם את המחיר. אני צריך להבין שמחיר הגדילה, על אף שהוא בהחלט כואב, הוא שווה. שווה מאוד.
וכמה שאני ישלם יותר על הגדילה שלי, כך אני יגדל יותר.
רק להיום לא אשאל "כמה עולה ויתור" אלא "כמה אשלם אם לא אוותר".
