את אמא שלי אני לא אוהב.
את אבא שלי אני עוד הרבה יותר מזה.
את עצמי אני שונא.
---------------------
את אישתי אני לא אוהב.
את הילדים שלי,החמודים שלי,הטובים שלי,שרק פותחים עלי זוג עיניים תמימות ותומהות למה אני לא אוהב.
אני רוצה לאהוב, אם לא בשבילי אז בשביל האחרונים. איך אני עושה את זה ??? סגור לי משהוא בפנים.בזכותכם התחלתי להרגיש בו. ולכן ורק לכן אני מתאפק עכשיו לא לבכות ורק להשאיר את הגוש החוסם לי את כל הנשימה בפנים, עמוק בפנים, אבל אני מרגיש שאני בבעיה. שנים של גדילה מעוותת,ביקורתית, וחסרת אהבה וחום.

אלוקים, אני רוצה לאהוב,אני רוצה להתחיל להבין את הצעד שאומר "הגענו להכרה כי כוח גדול מאיתנו יוכל להחזיר אותנו לשפיות" מי הוא ומהו. אני רוצה ל-ה-ר-ג-י-ש,,, להיות בעל רגשות להביע את מה שיש בתוכי בכמויות, וזה פשוט יוצא לא במקומות הנכונים, זה משפריץ על כאילו שאני חושב שאקבל מהם את החום ואת האהבה,,,
די,,, אני עוצר כאן,, לא גמרתי לכתוב,,,
תעזרו לי !

אסירותודה,
אולי, אולי, הזזת משהוא במאמר זה,
אני יכול להגיד רק שהלב שלי פשוט מיטלטל כמטוטלת,,,,
אחריות של הורה #37831

אריאל היקר,

נניח שאני רוצה לתת למישהו מתנה שעון. נכון שהתנאי הרשון לכך הוא שיהיה לי את השעון בעצמי? אז באהבה זה אותו דבר, ואם אני רוצה לתת למישהו אהבה - אני קודם כל צריך לאהוב את עצמי. אבל אם נחזור אל השעון, הוא לא נחת לי ביד פתאום, אלא מישהו נתן לי אותו או שקניתי אותו, וגם באהבה זה אותו דבר - אנחנו צריכים לקבל אהבה כדי שנוכל לתת. למרבה הצער רבים מאיתנו גדלו בלי אהבה, ואחרים גדלו וקיבלו "אהבה על תנאי".

אין לי נתונים של מחקרים, אבל ההרגשה האישית שלי היא שבחוגים שלנו (ובעיקר ככל שמקצינים לכיוון צפון), אהבה היא מצרך נדיר. זה מזכיר לי שפעם היתה ידיעה באתר של ערוץ 7 על "מצעד אהבה" בו צעדו דתיים וחילונים ביחד בירושלים, ואינטרנט רימון סינן אותה וחסם את הגישה לידיעה. אפילו התוכנה הבינה באופן אוטומטי שאהבה זה דבר מאוס...

אבל להאשים את כל העולם ואשתו לא יעזור, ואם אני עדיין רוצה להעניק אהבה לאחרים, אני צריך קודם כל לעבוד על כך שאתחיל לאהוב את עצמי. זאת הדרישה הכי בסיסית וראשונית בסיפור הזה של אהבה.

מקום טוב להתחיל בו הוא בקבוצות של ההחלמה, כיון שכאן מקבלים אותי כפי שאני וגם מעניקים לי אהבה ללא תנאי. זה יכול להיות בסיס למחשבות שבהן אני מבין שדוקא האנשים שמכירים אותי טוב יותר מכל אדם אחר אוהבים אותי ללא תנאי ומקבלים אותי כפי שאני. הרי תמיד זה בדיוק היה הפחד שלי, שאם רק יידעו מי אני באמת - אף אחד לא יאהב אותי, אבל הנה אנשים מכירים אותי, יודעים עליי ועל מה שאני ומה שעשיתי בחיים, וזה לא מוריד מההערכה שלהם אליי ולא מהאהבה שלהם אליי.

לפני כמה שנים הגיע הוגה דעות מהמזרח הרחוק לכנס בארה"ב שעסק בהערכה עצמית וסוגיות דומות נוספות. בשלב השאלות שאל אחד הנוכחים איך להתמודד עם "שנאה עצמית". המתרגם העביר את השאלה אל הנואם, אבל הוא היה בטוח שהתרגום לא נכון, וביקש לתרגם שוב. הוא לא יכל להעלות על דעתו למה שאדם ישנא את עצמו...

אז אולי זה מקום יותר צנוע להתחיל בו. במקום להתחיל עם ניסיון לאהוב את עצמי, אולי בתור התחלה אפשר לנסות לא לשנוא את עצמי, ולאט לאט לבנות את הדימוי היותר נורמלי של מי שאני באמת.

ורק הערה אחרונה. אתה מתאפק לא לבכות, ואני הקטן שואל: למה? מה בדיוק מפריע לך לבכות? אני למדתי לבכות ואני מוצא שזה דבר נפלא. קשה לי, כואב לי, אני בוכה. זה בסך הכל אומר שאני בן אדם.

תודה רבה אריאל על העלאת הנושא. כאב לי לשמוע את תחושותיך. תודה גם על הכנות באופן כללי. תודה רבה סוד. קיבלתי הרבה מתגובתך.

בהקשר לשאלה מהי אהבה, וליתר דיוק - מהי אהבה עבורי כמכור, חשבתי שמתאים להביא כאן ציטוט מהספר הלבן (עמ' 147):

""אהבה" היא אחת המילים הכי מנוצלות לרעה בשפה. לכן איננו מדברים על לאהוב אלא על עשיית פעולות של אהבה. כמו ביחס לאמונה, גילינו שהאהבה אינה רגש בלבד אלא הגישה שבפעולה. עשינו את הפעולות שידענו שיש לעשות ביחס לאחרים מפני שלא התחשק לנו לעשות זאת. הרגשות באו אחר כך. אהבה בשבילנו היא עשייה - לעשות את מה שאינו בא בטבעיות.
"למרות שידעתי שעליי לצאת מעצמי, להביט באשתי, ולחייך, פשוט ידעתי שאני לא מסוגל. אני לא יודע למה. אבל אם רק עשיתי את זה, ההרגשה שאני רוצה לעשות את זה באה בעקבות זאת".
...אנחנו מתחילים לעשות את הפעולות הנכונות ביחס לאחרים לפני שמתחשק לנו באופן טבעי לעשות אותן. זה הפרדוקס של התוכנית ה"בלתי אפשרית" הזאת. איך נוכל לעשות את זה כשאנחנו מרגישים כה חסרי-אונים ובכלל לא בטוחים שאנחנו רוצים לעשות את זה?
יש לנו אלוקים שעובד, זאת הסיבה; העסק שלו הוא לגאול אותנו מהמוות שלנו! אבל "אמונה בלי פעולה, היא אמונה מתה". אנחנו מקבלים את הכוח כאשר אנחנו עושים את הפעולה, לא קודם...
רבים מאיתנו גילו שמרגע שבו הפעולות האלה הופכות להרגל ומשוּלבות בחיי היום-יום, אנחנו מתחילים ממש להשתנות. אנחנו נעשים אנשים טובים יותר, וכתוצאה מזה, שמחים יותר עם עצמנו ועם אחרים".

ובעמ' 146:
"כדי לתת להיבט זה בתוכנית שלנו את הכבוד הראוי לו, עלינו לתת לו דגש מיוחד: לקרוא לו "הצעד השנים-עשר וחצי" - "עשינו את פעולות האהבה כדי לשפר את יחסינו עם האחרים".

תודה רבה לכם חברים.

מאוד נהנתי.לא קיבלתי תשובה ברורה וגם[כנראה]שלא חיכיתי לקבל מכאן ישועה לנקודה כל כך רגישה ועמוקה שמטרידה אותי מאז עומדי על דעתי, אז אני שמח והתגובות נותנות לי כל מיני נקודות איך להסתכל ולהתמודד ולפעול בענין, זה דבר שהיה סגור בתוכי כל השנים ורק נפתח בזכות התוכנית שלא משאירה חור אחד ריק בלי תשובה,,

תודה טהרני על הדגש לחומר שהבאת,עדיין לא הגעתי לשם בעבודת הצעדים שלי ולכן אני לא מספיק הפנמתי את זה אף פעם.
תודה סוד, אתה נתת הרבה חומר למחשבה,[סליחה על אתמול שכנראה שיתפת אותי במה שכתבת ואני בכלל לא הבנתי ורק הנהנתי עם הראש כן כן,, ועברתי נושא,,אני כנה איתך!] מה התכוונת בפרט בחוגים שלנו שמקצינים לכיוון צפון ????

שנדע לתת ונדע גם לקבל,,

אריאל, שמעתי פעם ממישהו, שאם אתה באמת נכנס לתוכנית, אתה מאמץ את כל עקרונות הצעדים. אלא שאתה מתמקד בכל פעם בצעד אחר לפי הסדר.
כך לדוגמא, ודאי עשית צעד 11 (ביקשת מאלוקים שיעזור לך, לא?) ו-12 (עזרת לחבר חדש, לא?) מאז בואך לתכנית.
לי עזר מאוד עם בואי לתכנית "לתרגל את פעולות האהבה", שזה אומר בעיקר לעזור בבית הן במובן הטכני, והן במובן הנפשי-רגשי: להקדיש זמן לאשתי ולילדיי, להקשיב להם ולהכיל אותם.
ממליץ בחום!

דרך אגב, זו עוד סיבה שחשוב לקרוא את כל הספרות, כדי לקבל תמונה של עקרונות התוכנית. כך שגם אם אני עדיין לא בצעד הזה בצורה ממוקדת, אני יכול להשתמש בכל מערכת העקרונות הזו לאורך היום.
הספונסר שלי אמר לי פעם, שבכל יום אני צריך לעבוד את כל הצעדים אם אני רוצה להישאר נקי.