לברוח אני יודע מצוין. למעשה אני אלוף בבריחה, ויכול בקלות לקבל תואר על הדוקטורט האישי שלי בפיתוח ושכלול המנגנון הזה שבו במקום להתמודד - אני בורח. אולי לא אקבל את התואר לבד אלא בשיתוף עם כל אחיי המכורים, אבל בכל מקרה התואר מגיע לי ביושר. כל פעם שהיה לי קשה, כל פעם שהיה לי קל, כל פעם שהיה לי רע, כל פעם שהיה לי טוב, תמיד כשלא יכולתי להתמודד עם הצפה של רגשות - ברחתי. לא משנה אם הם היו טובים או רעים, הם תמיד הדליקו אצלי את המנגנון של הבריחה.
לאן ברחתי? בעיקר אל התאווה, אבל לא רק. לצד מקום המפלט המקורי, פיתחתי עוד הרבה סוגים של אובססיות שהיוו עיר מקלט אליה יכולתי לברוח. אי אפשר לסמוך על כך שתהיה עיר מקלט אחת, חייבים לסדר ערים בכל אזור כדי שבמקרה הצורך - יהיה לאן לברוח. חלק מערי המקלט האובססיביות שלי היו נחשבות "טובות" וחלק "רעות", וכמובן לא הבנתי שהבריחה היא הבעיה, לא המקום אליו אני בורח. למשל כאשר ברחתי אל העבודה, חשבתי שאני עושה דבר טוב. הבריחה לעבודה הוציאה ממני את המיטב שבי והיוותה מנוע רב עוצמה לעשיה בלתי פוסקת של פרוייקטים, רובם ככולם חיוביים מאוד (אם אני לא מתייחס לכך שלמעשה מדובר בבריחה). זה יכל להיות גם סרטים וסדרות או סיגריות או מה שזה לא יהיה. הצד השווה שבהן שהם היו מפלט לבריחה.
אבל הבריחה הזאת היא רק הצד החיצוני של מה שעובר עליי. בתוך תוכי, הבריחה הזאת היא משהו הרבה יותר פנימי ועמוק. הבריחה היא הרגשה של קהות רגשית, הרגשה של חוסר רגש, משהו כמו שמרגישים אחרי שמקבלים זריקת הרדמה לפני טיפול שיניים. קשה לי עם רגשות ואני מוכן לעשות הכל כדי לא להרגיש, ולכן הגעתי אל התאווה למרות שלא רציתי, למרות שהיא גרמה לי כל כך הרבה כאב, פשוט כיון שבלעדיה היה לי יותר גרוע. להפסיק זה קל, הבעיה היא להישאר בהפסקה. למה? כיון שבלי התאווה אני עדיין מתמודד עם כל הבעיות אבל בלי הפיתרון שהתאווה סיפקה.
אז מה ההיפך מבריחה? התשובה היא רגשות. ההיפך מלברוח זה לא להתקיף אלא להרגיש. הענין עם רגשות זה שהם רבי עוצמה. רק לחשוב על המילה "פחד", יש לה צליל מתכתי משתק כזה, אז לא פלא שאני אפילו מפחד לומר שאני מפחד... אבל זה לא רק עם רגשות שנחשבים שליליים, אלא גם עם רגשות טובים. למשל אהבה (לא אהבה של סרטים) היא רגש שמגיע עם מחוייבות, אז לא פלא שפעמים רבות אני מעדיף לא להרגיש אהבה כי אני פשוט לא יודע איך מתמודדים עם זה.
בהחלמה אני לומד לקבל את הרגשות. לא לנסות להיאבק בהם, וגם לא לברוח. כאב, אהבה, פחד, שמחה, הם כולם רגשות שאני מוכן לקבל ולחוות. כל אחד מהם הוא מתנה אחרת שאלוקים נותן לי ברגע הנכון, גם אם זה כואב וגם אם זה מציף אותי. במקום לכסות את הרגשות שלי בשימוש מאסיבי בתאווה או לחילופין לנסות להילחם ברגשות ולדחוק אותם החוצה העיקר לא להרגיש אותם, אני מקבל אותם ומנסה להרגיש אותם, לחוות אותם, להבין מה הם עושים לי בגוף ובנשמה כעת.
למשל עכשיו אני בכאב. לא כאב של יום ולא של יומיים, אני בכאב כמעט כרוני, לא כאב פיזי אבל כאב נפשי עמוק שלא נראה שיש לו סוף. איך מתמודדים עם דבר כזה? גם כאן קבלה היא המפתח. אני מוכן לקבל את העובדה שזהו רצונו של אלוקים עבורי, ואני לא מנסה לדחות את הכאב או לחילופין לברוח ממנו, אלא להיפך - להרגיש אותו. האם כואב לי פחות? כנראה שלא. אבל אני יכול להמשיך לחיות חיים טובים ואפילו שמחים (ברוב הזמן) למרות הכאב. יש אנשים שסובלים מכאב גב כרוני כל החיים ויש אנשים שסובלים מכאב נפשי כרוני. אני צריך לעשות את כל מה שבאפשרותי כדי לנסות להפסיק את הכאב, אבל מה שלא בידיים שלי - נשאר בידי אלוקים. אולי אני חש יותר כאב כשאני מרשה לעצמי להרגיש אותו, אבל בשורה התחתונה - החיים שלי עם הכאב, יותר טובים מאשר היו בלי הכאב ועם הבריחה.
