כולנו מכירים את זה טוב מאוד: אנחנו מרגישים איזה דגדוג קטן של רצון לתאווה, אבל זה נראה רחוק כל כך שאנחנו לא עושים עם זה כלום וממשיכים כרגיל, מתוך מחשבה שזה שום דבר ואין טעם לעשות מכל זבוב פיל, אבל בפעם הבאה שאנחנו שמים לב, זה כבר מאוחר מידי, והדבר היחיד שנותר לנו הוא להצטער שלא פעלנו בזמן.

השאלה היא באמת מה נחשב לפעולה "בזמן"? בתכנית למדתי, שפעולה בזמן לעומת פעולה לאחר הזמן, היא בדיוק מה שמבדיל בין מי שמודה בחוסר אונים לבין מי שאינו. להודות בחוסר אונים פירושו להפנים שההרגשה הקטנה ביותר של משיכה לתאווה היא סכנה עבורי, ואני מוכן לעשות הכל כאן ועכשיו כדי לא להמשיך הלאה. לעומת זאת מי שאינו מודה בחוסר אונים, ברור שיחשוב שעדיין מוקדם וכי הוא יצליח להתמודד לבד - עד שנהיה מאוחר מידי.

הנה דוגמא טריה. יום רביעי האחרון היה לי יום קשה מאוד, ובערב הרגשתי בודד, עייף ומפוצץ בטינות. לקחתי את הפלאפון ופתאום הרגשתי את אותו דגדוג מוכר עם המחשבה הרחוקה הזאת שאולי תאווה זה דוקא לא משהו כל כך גרוע כעת. כמובן שברגע הזה עוד הייתי רחוק מאוד מכל מחשבה מפורשת או אפילו מרצון גלוי למשהו שיתקרב לנפילה, אלא רק משהו כללי מאוד ורחוק מאוד. אבל הצעדים והקבוצות לימדו אותי שאני לא יכול לסמוך על עצמי אפילו במצב כזה, ואם לא אפעל כעת - הדבר הבא שאעשה יהיה להגיד "חבל". אז במקום לומר חבל, ידעתי שעליי לפעול - ומיד. שלחתי הודעה לספונסר שלי (איתו דיברתי זמן קצר קודם לכן והוא היה מודע למצב הכללי שלי) שבה כתבתי שאני מודה בכך שאני חסר אונים ומכיון שכך, אני מניח את הפלאפון בצד ומתחייב לו לגעת בו עד הקבוצה למחרת בבוקר. זהו זה, ברגע שהודיתי בחוסר האונים וגם פעלתי כחסר אונים - זה הספיק. הלכתי לישון בלי להתעסק יותר עם התאווה ובלי להתמודד איתה. נכנעתי ואלוקים לקח את זה ממני.

שמעתי מחבר ותיק משהו יפה שהתחבר לי לענין הזה. הוא הסביר שהמילה "ערב" היא מלשון "ערבוב", כיון שערב הוא הזמן שבו מתערבבים היום והלילה. זה זמן שהוא לא יום ולא לילה, לא כאן ולא שם וההתחלפות של הלילה והיום הם איטיים ומאוד הדרגתיים. אין רגע אחד שבו נכבה החשמל פתאום ונהיה חושך, אלא זה מתחיל לאט לאט וכל הזמן נהיה קצת פחות אור וקצת יותר חושך. אם אני מבין שכאשר יהיה חושך אצטרך פנס, הזמן לחפש אותו הוא ברגע הראשון שאני קולט שנהיה ערב, באותו רגע שבו אני מבין שיש טיפה פחות אור. עם ההבנה הראשונית שהרקיע כבר לא לגמרי מואר ויש קצת גוון חלש של חושך, זה הזמן לפעול. אם לעומת זאת אמתין עד שבאמת יהיה חושך - זה יהיה מאוחר מידי, כיון שאז כבר לא אוכל למצוא את הפנס בחושך הכבד.

הזמן שלי לפעול או ברגע הראשון בו אני מרגיש שהתאווה מתחילה להתקרב, אפילו שהיא עדיין מאוד רחוקה, כיון שאם אמתין לזמן שזה יהיה "אמיתי" - זה כבר יהיה מאוחר מידי.

תודה רבה!
לצערי אני מכיר את זה מקרוב... חלק מהנפילות שלי אחרי שהגעתי לתוכנית הגיעו משם.
אני שוכב במיטה ופתאום עולה לי התלבטות קטנה כזו לראות פורנו, ואני מבטל את הצורך להתקשר בכך שמאוחר/זה חלש/אני לא אצליח לחזור לישון וכמה דקות אחרי אני מבין שזה כבר תפס אותי...
רק להיום אלמד מטעויות!

מבחינתי הקושי ביציאה לפעולה הוא במוטיבציה לפעול. גם אם זו לא הרגשה קטנה אלא משהו יותר גדול, יש זמנים שבהם המחלה מצליחה להשכיח את הסיבה שלשמה התכנסנו פה ואז אפילו כשרואים את הפנס על הרצפה לא טורחים להתכופף ולהרים אותו...

תודה סוד,

סוד הכניעה כתב:


אני שמעתי את זה מהרש"ר הירש...
אני לא מתאפק אז אני מצרף את הדברים שכתב, אולי תעשה גם מזה מטעמים...

רש"ר הירש בראשית פרק א

היום הוא זמן העמידה הזקופה. ואילו לחושך הועיד את הלילה (משורש "לול", ומכאן: "לולאות"), - הזמן בו הכל משתלב ומתמזג, ואין עצם ניכר בקויו הכלליים. תחילת היום הוא הבוקר, ותחילת הלילה - הערב. בערב מתחילות הדמויות "להתערב"; ואילו בבוקר (קרוב ל"בכר", "בגר", "פקר": היות חפשי ועצמאי) הן נבדלות זו מזו, והן בולטות בקוים ברורים; באותה שעה כבר אפשר "לבקר" - ולהכיר בין עצם לעצם. ("ערב" משמעותו גם: נעים; שכן כל ערב מתקבל ע"י מיזוג שני ניגודים; ומכאן גם הערב, - העומד בתווך בין לווה למלוה. אולי הבקר נקרא בשם זה, על שהוא העצמאי שבמין הבהמה). אולם, הרי הוא אומר: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד": היום הוא התכלית והלילה איננו אלא הכנה. היום, - שתחילתו בוקר והשלמתו בהשפעת האור, - הוא הוא ה"טוב", שעלה במחשבת הבורא; ורק משבוקר בא בעקבות הערב, השלים העולם יום אחד.
(פירוש הרב הירש לבראשית א,ה)