על הר ועל ביקעה
הספונסר שלי אמר לי, שכשאני כותב כאן בפורום, אני חייב להקפיד לכתוב על התהליך שלי, על ההחלמה שלי, ולא "כמו איזה פרופסור להחלמה". המחשבה הזאת שאני הוא זה שיודע הכי טוב ואני הוא זה שאכתוב על התהליכים ועל הכלים ועל הדרכים מן המקום הידעני – היא מחשבה של מחלה, מחשבה של ריכוז עצמי.
מצווה ועושה ברצוני לשתף אתכם על אחת הנקודות המשמעותיות ששמתי לב אליהן בחוויה שלי בתכנית עד כה.
***
כעת אני חווה מתקפה של קריז. פתחתי מעגלים עם חברים, ואני למעשה ברגעים אלה מצוי בעיצומו של מעגל. גם את הכתיבה הזאת אני בעצם מבצע ככלי לחדד לעצמי את הנקודה ואת הזיכרון ואת התובנה. כדי להיות מחובר.
על פניו, הקריז הנוכחי הגיע מ"שום מקום". כי לכאורה היה לי יום מצוין. יום שבא אחרי יומיים מפוכחים למדיי, קלים להתמודדות, מלאים תחושות טובות ומעשים טובים, עם מתנות שבדרך – אלי הטוב, אסירות תודה על כך! כל אלו אינם מובנים מאליהם.
אבל הקריז לא באמת הגיע מ"שום מקום". הוא מגיע מראש חולה שיש לי, ולכן אני ממש לא מופתע שהוא הגיע (אני מופתע כשאלוקים עושה לי נס ומשחרר אותי ממנו).
הכול התחיל כשראיתי בפיד שלי בפייסבוק מישהו שכתב פוסט מוחא על מותג מסוים שהשתמש בצילומים לא מכובדים, והוא צירף את התמונה. בהיתי בתמונה כמה שניות טובות גם אחרי שאמרתי לעצמי במוח שאסור לי לעשות זאת, ורק אז מחקתי את הפוסט הזה מהפיד שלי.
אחר כך עלה בי רצון לחפש בתיבת החיפוש שבפייסבוק כל מיני חיפושים מתוך תקווה כמוסה שתצוץ לפתע תמונה תאוותנית כאילו בדרך אגב, ואז זה ייחשב שלא חיפשתי את התמונה אלא שרק במקרה ראיתי אותה. עברו עוד כמה דקות ואז עשיתי חיפוש יותר מפורש לכיוון התאווה – ומיד יצאתי...
מהר מאוד הגיעה התחושה המציפה הזאת, החונקת הזאת, של רצון להשתמש, של "אני לא יכול בלי זה"...
כל זה קורה כאמור בעיצומו של יום לכאורה טוב, לכאורה מפוכח, עם שיחות טלפון עם חברים, אחרי שהייה בקבוצה טלפונית, עם כתיבה, עם קריאה, עם תחושת חיבור.
***
אז מה זה אומר? שאני צריך להתייאש? להיכנס לבאסה? למחשבות שאולי התכנית לא בשבילי?
התשובה שלי לזה היא חדה כתער: ממש ממש לא!! בשום פנים ואופן לא!
מניין אני יודע? מהניסיון שלי. ועל זה אני רוצה לדבר. על הר ועל ביקעה.
אם אני מכניס את שלושים ותשעה ימי נקיותי לתוך גרף, מה שאני אראה קודם כל הם הרים ובקעות.
ההרים – הם הימים שהנקיות באה בהם בנקל; מחשבות לא באו ותקפו, הזכרונות של הכאב של השימוש עמדו בזיכרון במלוא העוצמה: תחושות הגועל, ייסורי המצפון, הפחד הנורא, ההרגשה של אישיות מפוצלת, הכאב על הכסף והזמן שאבדו, התדהמה על עצמי, חסור הסבלנות כלפיי היקרים לי מכל, איבוד העצמי שלי.
הבקעות – הם הימים שבהם המחלה מנסה להשכיח ממני את כל אלו, ורק שולחת לי תזכורות כמה נעים היה שימוש זה ושימוש אחר; שלוחשת לי באוזן שאי אפשר בלי שימוש; שלא אצליח, שאכשל, "שמה? כל החיים תצטרך להיות ככה?" וכו' וכו'.
הבקעות הללו עושות לי כאב בחזה. גורמות לי לגירודים בכפות הידיים. חוסר מנוחה. קושי, פשוט קושי.
אז זהו הדבר הראשון שאראה בגרף, הרים ובקעות. אפ-ודאון. למעלה, למטה.
הדבר השני שאראה הוא – שוואללה, גם הבקעות עוברות וחולפות ונמוגות כאילו לא היו.
כן, הן מאתגרות, אבל לא חייבים להיכנע להן. אפשר להמשיך הלאה – בעזרת אלוקים, בעזרת חברים, בעזרת פעולות, בעזרת ניתוח הגורם הרגשי הנפשי אשר הוביל אותי ליפול אל הבקעה – בלי ליפול ובלי להשתמש; ועדיין להישאר בחיים. לא רק להישאר בחיים, אלא כשהבקעות נמוגות להן, כמו מאיליו צומח לו הר של שמחה וסיפוק, שלא נפלתי, שאסירות תודה ה' שמר עליי.
איזה כיף זה כשעולים מן הבקעה! איזה אור שמש שוטף את הפרחים הצבעוניים שבשדה!
***
לא! לא כדאי ליפול למלכודת שהמחלה מנסה להציב. היא מכניסה אותנו לבקעה רגשית, לתחושה שהשימוש יציל אותנו, לשיכחה של כאבי השימוש;
אבל השימוש לא יעזור. הדקות או השעות הקצרות של השימוש יביא לכאב ולריסוק עצמי ולאכזבה ולגועל הרבה יותר משמעותי מהקושי שחשים בשעת העמידה בזערת אלוקים מול מתקפי הקריז.
אז במקום לברוח לשימוש – אגש אל אלוקים. אומר לו בכנות שאני לא מסוגל לבד, שיעזור לי, שישחרר אותי מהקריז המשגע הזה. אעשה את הפעולות שאלוקים רוצה שאעשה כשהקריז מגיע, והבקעה תעלם.
מתפלל לאלוקים שהיום הזה יהיו לי בגרף הרבה הרבה יותר הרים מבקעות.
