כבר שנים שאני משתמש בתיבת הדואר האלקטרוני של ג'ימייל, אבל רק ממש לאחרונה גיליתי שם כפתור שכתוב עליו "העבר לארכיון". עד עכשיו פשוט לא ידעתי שישנה אפשרות להעביר לארכיון או למחוק אימייל בלי להגיב עליו. ומכיון שפתחתי את תיבת הדואר האלקטרוני בשירות של גוגל לפני הרבה שנים עוד בזמן שהיא היתה בגירסת הרצה, אני די משוכנע שזה כפתור חדש שהם הוסיפו שם ממש לאחרונה, כיון שלא יכול להיות שכל כך הרבה שנים פשוט לא שמתי לב לכפתור הבולט הזה.
הענין הזה די מרגיז כי אם הייתי יודע שיש כזה כפתור, הייתי חוסך מעצמי כל כך הרבה סערות וטלטלות רגשיות וכאב וצער, שסתם חבל שהוסיפו אותו רק עכשיו.
תמיד כשקיבלתי אימייל מרגיז, ראיתי בפניי רק אפשרות אחת והיא ללחוץ על "השב", וכמובן אם מישהו תוקף אותי, זה אומר שהתגובה שלי תהיה לפחות ברמה אחת יותר גבוהה מהרמה של התוקפנות שלו, מה שיגרור מהצד השני תגובה ברמה אחת גבוהה יותר, ומשם השמים הם הגבול. פשוט לא ראיתי את הכפתור שכתוב עליו "העבר לארכיון", אז עשיתי את הדבר היחיד שידעתי שאני יכול לעשות והגבתי. ככה הסתבכתי בוויכוחים מיותרים עם בני משפחה, עם חברים ועם מי לא. ככה אפילו אימיילים תמימים שבהם כמה מילים של חוסר הבנה הובילו לפתיחת מלחמת עולם שלישית, וכמובן שזה היה אחד הגורמים המרכזיים לכך שאם הייתי במצב רוח קרבי - התגובות שלי היו כאלו סער וסופה.
ואז גיליתי את הכפתור החדש (או שהוא באמת היה שם תמיד?) שכתוב עליו "העבר לארכיון". פתאום הבנתי שאני לא חייב להגיב על כל דבר, ויש פעמים שבהם האפשרות לשמור על זכות השתיקה היא הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות גם עבורי וגם עבור האדם השני שאיתו אני מתכתב. פתאום הבנתי שאפשר לא להגיב, ואפילו אם זה אומר שיכול להיות שיש מישהו שיראה בחוסר התגובה שלי הודעה בכך שטעיתי.
זה כמובן לא הוגבל רק לתיבת הדואר האלקטרוני, אלא התרחב גם למקומות כמו הווטסאפ. למשל התכתבות תמימה עם קרוב משפחה השבוע, החלה להתדרדר וזה היה הרגע בו הבנתי שאני יכול להפסיק, למרות שהמחיר על כך היה לתת לו להיות זה שאומר את המילה האחרונה. אז הוא תקף - ואני שתקתי, ולמחרת כבר שנינו שכחנו מזה. אם הייתי מגיב, הוא היה מגיב בתורו, ויתכן שברגע זה, במקום לכתוב כאן פוסט בפורום הנפלא שלנו, הייתי עסוק בהחזרת מהלומה, או בקבלת מהלומה כואבת יותר.
טוב, אבל איך לעזאזל כל זה קשור להחלמה מהתמכרות לתאווה? שאלה טובה. התשובה היא שאחרי תקופה בהחלמה אנחנו מגלים שלא הגענו סתם למקום אליו הגענו, ולכל נפילה שלנו יש שורש עמוק בדפוסי התנהגות לא בריאים. אצלי, אחד הדפוסים האלו היה החובה להגיב תמיד, ולא משנה מה המחיר. לכן, החלמה עבורי היא שינוי הדפוס הזה, קבלת האחר והשונה, ובעיקר הויתור על החובה להגיב תמיד ולהיות צודק, ובמקום זה לנהוג באחריות כלפי עצמי.
