מה בעצם חיפשתי שם בתאווה? זאת שאלה שאני צריך לשאול את עצמי, כדי שאוכל לענות עליה בצורה אחת. אם אני לא יודע למה הלכתי לשם ואני משוכנע שתאווה זה סתם איכס מגעיל, אז אני לא באמת במצב שבו יש סיכוי שאוכל להימנע מחזרה אליה, כיון שעדיין נותר לי צורך מסוים (אותו צורך שעד עכשיו התאווה מילאה), ואין שום דבר אחר שיתן עליו מענה.
למעשה אני יכול לשאול את עצמי את אותה שאלה, רק מזווית אחרת. במקום לשאול על המהות "מה חיפשתי", אני יכול לשאול באופן ספציפי: מה בדיוק חיפשתי בשעות על שעות של חיפוש בלתי נגמר מול אתרי פורנו? האם חיפשתי משהו מאוד ספציפי שפשוט לא מצאתי ולכן המשכתי עוד ועוד או שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק שגרם לי להמשיך גם עם עיניים טרוטות מעייפות ובמצב נפשי ופיזי של תשישות, ללחוץ על קליק אחד נוסף, לעבור גלריה אחת נוספת, ולצפות בקליפ אחד נוסף (שאחריהם היו עוד אחד אחרון ועוד אחד אחרון). אם חיפשתי תמונה מסויימת, קרוב לודאי שמצאתי כמותה רבות בזמן החיפוש והשיטוט, אז למה המשכתי לחפש?
התשובה שלי לעצמי היא שחיפשתי שלימות. חיפשתי את אותו רגע מושלם שבו אני ירגיש שכל כולי "טובע ומוקף" בתוך השלימות. הבעיה היא שבעולם שלנו אין שום דבר מושלם לחלוטין, כי אלוקים ברא את הכל בצורה שיש מה לשפר ולתקן, ולכן אף פעם לא יכולתי להגיע לאותו רגע מושלם - כיון שהוא לא קיים. לכן המשכתי לחפש ולחפש, וגם ברגע שהגעתי למקום שהיה נראה לי שהוא מושלם, זה החזיק מעמד לכמה שניות ומיד הרגשתי ש"זה עדיין לא זה" והמשכתי מיד לתמונה הבאה, לחיפוש הבא של הרגע המושלם הבא.
אם אני מתרגם את זה לשפה של השימוש שלי בתאווה, מסתבר שהמילה הנרדפת למילה "שלימות" היא מילה שנראית רחוקה ממנה מאוד, זוהי המילה "פנטזיה". הפנטזיה מעצם טבעה אי אפשר לממש אותה ובכך היא דומה מאוד לשלימות שגם היא לא קיימת ולא ניתנת להשגה, אבל יש משהו מעבר לכך - הפנטזיה עבורי היא לא סתם "חלום בהקיץ" אלא כניסה לתוך מצב נפשי שבו אני מרגיש בצורה מאוד מוחשית ש"אם רק אצליח להגיע למצב מסויים - הכל יהיה מושלם". קשה מאוד לתאר במילים מהי פנטזיה, כי המילים מטבעם הם מוגבלות, ואילו ההרגשה של הפנטזיה היא הרגשה של שלימות, הרגשה שהיא מקיפה וכוללת כל כך, אבל כל מי שנסחף לתוך התאווה בצורה כפייתית - יודע על מה מדובר, כי הוא השתתף במרדף הזה במשך שעות רבות כל כך.
והרצון הזה לשלימות הוא עוצמתי בצורה בלתי רגילה (ובפרט בימים שבהם אני מרגיש לא שלם בגלל פגמי האופי שלי, בגלל כשלונות אישיים, בגלל הרגשת דחיה וכן הלאה), וזה מה שהופך את השחרור מהתאווה לקשה כל כך. זה יכול להיות רגע של מבט בזווית העין על מושא תאווה ברחוב, והצורך לוותר על הרצון להמשיך ולהתאוות הופך להיות קשה וכואב בצורה בלתי רגילה. לא משנה כמה פעמים אני מגלה שסוף המרדף אחרי השלימות לעולם לא מוביל למימוש הפנטזיה אלא רק לכאב, אני לא יכול להימנע מהמרדף הבא כיון שההרגשה כאילו אני עומד להשיג את הרגע המושלם היא כל כך מוחשית וכל כך מפתה שלא ניתן להתנגד אליה.
בהחלמה למדתי לוותר, וביחד עם זה למדתי שלמרות שאין שלימות בעולם, מי שיכול למלא אצלי את הצורך בשלימות הוא אלוקים. לא, אף פעם לא הרגשתי בהחלמה את התחושה המשכרת הזאת של "הנה, עוד רגע אני מגיע לשלימות", אבל מצד שני למדתי שכאשר אני מרגיש חסר - יש לי אל מי להתחבר כדי שימלא אותי.
בספר הלבן מתואר הכאב הזה שבויתור באופן שבו הרגשנו כאילו אם לא נשתמש בתאווה נמות, אבל ויתרנו כשהחלטנו לא להשתמש גם אם נמות, ולבסוף גילינו שאנחנו יכולים לחיות בלי התאווה. אחרי תקופה בהחלמה, הכאב של הויתור נותר אותו כאב, אבל לאט לאט הוא נחלש. כל יום ביומו אני צריך לוותר על הצורך שלי לרדוף אחרי השלימות, כדי לקבל את החיים הלא מושלמים הכי טובים שאני יכול לחיות - כפי רצון האלוקים.
