בס"ד
כשהייתי ילד קטן אמא שלי הייתה חותכת לי את הלחם לקוביות. "סוסים" היא קראה לזה בניסיונה לשכנע אותי לאכול. ואני בלעתי. סוסים קטנים. הבעיה התחילה כשאני הפכתי לסוס גדול.. נטשתי את הסוסים הקטנים והתחלתי לבלוע כמויות גדולות. כך התרגלתי לרדיפה אחר הבלתי אפשרי, אל מעבר למה שיכולתי להכניס לתוכי ולהכיל. אני לא יודע איך אפשר אחרת כי מאז ומתמיד מלווה אותי התחושה שאם לא אדאג לעצמי לא יישאר לי, שאני חייב להספיק, הכל.
ומה שהתחיל לא נעצר. תמיד היה 'עוד' להספיק. ממתקים, משחקים, מדבקות, גוגואים, קרשים לל"ג בעומר, אופניים, בעלי חיים, כסף, סיגריות... הנפש המתמכרת שלי שאפה כל הזמן לעוד. במבט לאחור אני יכול לומר בוודאות שהייתי מכור בכל הרמ"ח ושס"ה עוד הרבה לפני שידעתי מהי תאווה.
אחד הדברים הראשונים שלימדו אותי כשבאתי להחלמה היה "שוַויֶה שוַויֶה" (לאט לאט). אם תקפוץ מעל לפופיק שלך תיפול אמר לי המטפל שלי. עדיף שתתחייב על פעולות קטנות ותעשה אותן כמו שצריך, מאשר שתצהיר על פעולות גדולות שתעשה למחצה שליש ורביע במקרה הטוב ותתבייש לשתף על זה. הסכמתי עם עצם הרעיון. הוא היה נראה לי הגיוני, לא הבנתי למה המטפל שלי היה כל כך נחרץ. לא תפסתי מה הבעיה בלרצות הכול עכשיו. נכון, יש פעמים שזה לא לעניין ואני באמת נכשל בגלל זה, אבל כשאני כן יכול? מה הבעיה? בטח כשהמטרה מוצדקת (להיות נקי לעולם ועד), מה, זה לא שווה את הניסיון?
'מגש פיצה' די סתמי הוא זה שהפיל לי את האסימון. השליח התמהמה, ואני הייתי רעב... מישהו אמר שהוא נתקע בפקק, ואותי זה ממש לא הצחיק, ממש לא הבנתי איך קטנוע נתקע בפקק. הייתי 'גיבור' בהחלמה ולא אמרתי לו מילה על האיחור הקטסטרופלי, רק בלסתי במהירות משולש נוטף זיתים. כשהלוע היה מלא מהמשולש השני קלטתי שאני לא נהנה בכלל מהאוכל. אין שום קשר בין ההאבסה העצמית הזו להנאה מאכילה. כשאני 'מכניס' לפה שלי מגש פיצה שלם בבת אחת, הוא פשוט לא יורד לי בגרון. במקום להתענג על משולש ריחני אחד שחוטי גבינה רותחים נמתחים ממנו אל הפה, אני הודף אל בני מעי כמויות בצק לא הגיוניות ללא הנאה. לא עדיף לבהות בגבינה הנמסה מתערבבת ברוטב העגבניות נמרחת על הלשון וצורבת מעט את החיך עם פירורי אורגנו שום וצ'ילי וקמצוץ של זיתים שחורים? לסיים כמו בנאדם את המשולש התורן ולגשת אל המשולש הבא בתור?!
נוכחתי לדעת שזה לא זה. אני חייב ללמוד לאכול "בביסים קטנים". ומה שעבד נהדר בהתחלה עובד עוד יותר טוב בהמשך. ככל שהדרך מתקדמת אני לומד, שלי אין אופציה אחרת. גם אחרי שנים בהחלמה אינני יכול לבלוע 'סוסים גדולים', אני צריך "ביסים קטנים". וכשאני מכריז 'שבחיים יותר אני לא', וזה לא משנה מה, בחיים לא אכעס אנטור אתאונן או לא יאו... אני פועל בדיוק לפי אותו הדפוס – ביס גדול. מנסה לבלוע יותר ממה "שהלוע" שלי יכול להכיל.
זה גם אומר ששוב, אינני מקבל את החיים בקצב שלהם. משהו בתוכי לא מסכים עם מה שקורה ואני חוזר לעמדת הלוחם. לא מספיק לי היום הנקי (כאילו שמישהו יכול בכלל להתחייב על יום או מעבר), אני רוצה יותר. עוד. השלב המיידי הבא הוא הפיכת "העוד" הזה למשהו כפייתי כאן ועכשיו. נכון, יש לי כאילו הצדקה שעכשיו זה "עוד" למטרות טובות, אבל בשורה התחתונה זה "עוד" מאותו הדבר שהביא אותי למצב הזה מלכתחילה. וזה ממש לא מה שיוציא אותי ממנו.
בהחלמה למדתי, "ביסים קטנים". ככה זה הכי טעים.
