כמו ברוב הדברים שאני כותב (אולי בכולם), מוכרחת כאן ההקדמה שכל הדברים הם רק מהנסיון שלי, וכמובן כל אחד הוא שונה, אז מי שרואה שאצלו זה לא מתאים - שירגיש חופשי לחלוק עליי ולהציע את הדרך שלו להתמודדות עם המצב. בסופו של דבר, כולנו כאן רק כדי להפסיק את התאווה למין, אז כל דרך שמצליחה מקובלת עליי, ובודאי שאני לא טוען שיש רק דרך אחת לצאת החוצה.

תכל'ס, הרבה שנים ניסיתי לברוח מהתאווה. זה היה נראה לי כמו מתכון מוצלח לפיו במקום להלחם בתאווה אני פשוט בורח. בורח אל התורה, בורח אל התפילה, בורח אל עשיה, אפילו בורח אל אשתי, העיקר לא להתעמת עם התאווה עצמה. הבנתי שאם אני מתעמת עם התאווה ומנסה לשכנע את עצמי כמה זה רע לי - אני תמיד מפסיד, אז שיניתי את הראש וניסיתי לברוח. אם הגיעה אליי מחשבה ונסיון, לא ניסיתי יותר להסביר לעצמי כמה זה גרוע, אלא פשוט ניסיתי להתעלם מכך ולעשות משהו אחר במקום. אבל משהו לא היה בסדר גם בשיטה הזאת, למרות שהיא נתנה לי קצת יותר מרווחים בין נפילה לנפילה, אבל בסופו של דבר - תמיד נפלתי.

לא הבנתי מה לא בסדר, האם יש משהו שאני עושה לא כמו שצריך? הרי אני מוכן לברוח למקום הכי רחוק בעולם, העיקר שלא להתעמת עם התאווה, אבל בסופו של דבר התאווה רודפת אחריי ומגיעה לאותו מקום בדיוק. איך זה קורה?

בסוף הבנתי שהתאווה זה בכלל אני... אז לא משנה כמה אני בורח, יש איתי נוסע נוסף שלא נפרד ממני ומגיע איתי לכל מקום בעולם. נכון, לפעמים אני מידי עסוק כדי לתת לעצמי את הזמן והכח להתעסק עם רצונות אחרים שלי, אבל ברגע שיש לי זמן או שיש לי בעיה אחרת, אני מיד שולף את התאווה אותה סחבתי בתיק יד שלי ומשתמש בה. זה לא שיש תאווה בחוץ ואני מתמודד איתה, אלא יש תאווה בפנים ואני מתמודד איתה. נכון שהעולם עצמו נותן הרבה דחיפה לתאווה שלי, אבל התאווה היא שלי ולא של אף אחד אחר. ולכן, גם אם העולם כולו יהיה נקי וטהור, אני עדיין אחפש בנרות קצת תאווה.

וזה בעצם מה שלמדתי בתכנית של הצעדים. בספר הגדול זה מתואר כך:

נניח שאנחנו תקינים מבחינה רוחנית, אנו יכולים לעשות כל מיני דברים שמכורים למין אינם אמורים לעשות. אנשים אמרו שאסור לנו ללכת למקום שיש בו נשים, שאסור לנו לארח חברים עם נשותיהם, שאנו צריכים להתרחק ממקומות של פריצות, שאיננו צריכים להגיע לאירועים חברתיים. הנסיון מוכיח לנו שאין זה כך בהכרח.

אנו פוגשים בתנאים אלו כל יום. מכור למין שלא יכול לפגוש תנאים אלו, יש לו עדיין ראש של מכור למין; משהו לא בסדר עם המצב הרוחני שלו. הסיכוי היחיד שלו להיות נקי הוא להיות באיזה מקום כמו כיפת הקרח בגרלנד, וגם שם איזו אסקימוסית יכולה להופיע ולהרוס לו הכל!

אנו מאמינים שכל תכנית מלחמה בתאווה למין שמציעה לגונן על האיש החולה מפיתויים נועדה לכישלון. אם המכור למין מנסה לגונן על עצמו, הוא עלול להצליח לתקופת מה, אבל הוא בדרך כלל גומר בהתפרצות גדולה מבעבר. ניסינו שיטוות אלו. הנסיונות האלו לעשות את הבלתי אפשרי נכשלו תמיד.

ת'אכלס מה שהבנתי שאני תקוע בסבל נצחי...

איך לעזאזל הבנת את זה ממה שכתבתי?

אני לא רואה שום שיטה בה אני הולך ברחוב ורואה נשים ושולט בעצמי ומצד שני אני גם לא יכול לחיות באיגלו כמו שאמרת ולסגור את עצמי אז בעצם אין פיתרון לדבר הזה...

כולם כותבים פה על ניסיונות שיש להם ברחוב.
איפה לעזאזל אתם הולכים?!
במקומות המועדים לפורענות?!
אני לא מבין באילו ניסיונות אתם נתקלים,
כי אצלי זה מקסימום פרסומת לא צנועה ואני מיד מסית את הראש.
בהצלחה מרובה,
אין יאוש

אריאל, תקרא שוב את הקטע הבא שאני מעתיק מתוך הפוסט הזה עצמו:

נניח שאנחנו תקינים מבחינה רוחנית, אנו יכולים לעשות כל מיני דברים שמכורים למין אינם אמורים לעשות. אנשים אמרו שאסור לנו ללכת למקום שיש בו נשים, שאסור לנו לארח חברים עם נשותיהם, שאנו צריכים להתרחק ממקומות של פריצות, שאיננו צריכים להגיע לאירועים חברתיים. הנסיון מוכיח לנו שאין זה כך בהכרח.

ואם זה לא מספיק אז שוב: אנו יכולים לעשות כל מיני דברים שמכורים למין אינם אמורים לעשות - דהיינו: אנחנו יכולים להיות בכל מקום ולא ליפול מזה שיש שם נשים.

ל"אין יאוש", אם הכל כל כך טוב ואתה מצליח כל כך יפה להסיט את המבט, אז למה הכל כל כך רע?

אני לא מאמין בזה, אני מתחיל להבין לאט לאט שנגזר עלי סבל נצחי...

אם אתה רוצה להבין ככה - אף אחד לא יעצור אותך, זאת זכותך להיות מזוכיסט.

אם אתה בכל זאת רוצה להבין מה שכתבתי, אסביר בקצרה:

כאשר מתחילים לחיות חיים רוחניים, לא מפחדים יותר מהתאווה ולא נאבקים איתה. לא רק זה - אלא גם לא בורחים ממנה. ניתן לחיות חיים רוחניים טובים ומאושרים בלי שום קשר לפורנו, מין וכל שאר הבלאגן שהביא אותנו לכאן.

zalmen כתב on 14 מאי 2012 20:44:

המצב כל כך רע כי לצערי הרב אני נופל באינטרנט, לא ברחוב.

זלמן.
הגדרת היטב את הבעיה אך לא סיימת עם הפתרון,
אך אחרי קריאת הפוסט עדיין השאלה נשארת - נו, אז מה עושים???
(אני מבין לאן אתה חותר אך הייתי מציע לטובת כולנו להיות יותר ממוקד ולכתוב לא רק את הבעיה אלא גם את הפתרון...

אריאל,

תרשה לי להסביר לך את דברי זלמן במילים אחרות.

התאווה זה הסנדויץ שאתה מחזיק ביד למקרה שתיהיה רעב. הסנדויץ הוא טעים אבל מלא בכולסטרול. גם אם תצום יום אחד או יומיים, בסוף הרעב יגבר עליך ותאכל את הסנדויץ על אפך ועל חמתך.

מה שצריך זה א: למצוא סנדויץ בריא יותר ולהחזיק אותו ביד השנייה. ב: לאט לאט לוותר על הסנדויץ עם הכולסטרול. בהתחלה שים אותו בתיק. אח"כ תשכי אותו בבית, עד שתתרגל שאתה לא באמת צריך אותו.


כעת אם לא מובן מאליו אסביר את הנמשל:

התאווה משמשת לנו למילוי צורך נפשי מסוים. משעמם לנו, רע לנו, לחוץ לנו, יש לנו חוסר סיפוק. זה סנדויץ טעים, מזין, ממלא. אבל לא בריא. צריך למלא את הצורך הזה במשהוא אחר. למצוא סיפוק אחר, אמצעי שחרור אחר.

התוכנית 12 צעדים מציעה לך הסתכלות על החיים מכיוון אחר. לשתף את הקב"ה בחיים שלך. מסתבר שיש דרך למצוא סנדויץ טעים מזין וגם בריא. צריך ללמוד להחזיק אותו ביד השניה. זה לא יום אחד או יומיים. זו עבודה של כמה חודשים, בעיקר עם אנשים אחרים.

תאמין לי שלפני כמה חודשים כל הסמסאות האלו של להכנע לתאווה ולתת לקב"ה את המפתחות נשמע לי כמו שטיפת מוח לנרקומנים שיושבים בחדר אפלולי עם קירות מתקפלים, באיזה בית סוהר בנגב.

עד שגיליתי שזו באמת דרך חיים שמתאימה לכל אחד. ועם דיברנו על נרקומנים שיושבים בחדר אפלולי עם קירות מתקלפים באיזה בית סוהר בנגב. הנרקומן הזה זה אני מתחת לבגדים המגוהצים שלי. והחדר האפלולי נמצא בבונקר עמוק עמוק בתוך לב שלי.

אם אתה רוצה לסבול סבל ניצחי. זו גם אפשרות. נסיתי אותה 20 שנה, עד שנמאס לי.
אבל אתה, יכול להיות שאתה תצליח, מי יודע?

חחח
"שטיפת מוח לנרקומנים שיושבים בחדר אפלולי עם קירות מתקלפים באיזה בית סוהר בנגב"
אתה מלך!

ואת זלמן תיארתי כפיסכולוג שמן מקריח לבוש במדי שב"ס, שמדבר עם "ריש" מתגלגלת, ושזבוב יושב לו קבוע על הקרחת בין האגלי זיעה.

סליחה, חבר. 

ענק! דווקא התפרגנתי...

אני לא חותר לשום מקום. ישנם פעמים שצריך להתמקד רק בהבנת הבעיה בלי שום קשר לפתרון. כשהולכים לרופא, הרבה פעמים לוקח לו זמן עד שהוא מגלה מה בדיוק המחלה, ואז הוא לא מתמקד בכלל בשאלת הטיפול ואיזה תרופה לקחת, אלא מחפש אך ורק מה המחלה. אחרי שיודעים מה המחלה - אפשר להתחיל לדון בטיפול.

כך זה גם אצלנו. כל זמן שאני לא יודע בוודאות מה המחלה - אין טעם להתחיל לדבר על טיפול.

יתירה מזו, גם כאשר אני כבר יודע שאני חולה אבל עדיין מנסה טיפול מסויים, אי אפשר להתחיל טיפול אחר עד שיקרה אחד מהשניים: או שהטיפול יצליח או שהוא ייכשל. אדם שמנסה את דרך הבריחה מהתאווה לא יכול ולא רוצה לשמוע את הפיתרון שיש לי. או שהוא יצליח לברוח או שהוא ייכשל ואז יחזור לשמוע על טיפול אחר.

כך או כך, אין כעת טעם לערבב את הנושאים של המחלה ושל ההחלמה.