בזמנו למדתי שאחד מהתסמינים של בעלי הפרעות קשב וריכוז היא גם הרצון העז לקחת סיכונים וללכת על הקצה, הם מרגישים בזה צורך והריגוש סביב הסיכון והמתח עושה להם טוב.

בהמשך כשהתחלתי לנבור באופי ההשתמשות שלי גיליתי שיותר ממה שהייתי זקוק לעצם השימוש, אני חי את ה"חויה" (ה"י) של המתח מסביב, והיות ואני מוגדר כבעל הפרעת קשב וריכוז, רציתי לדעת האם אכן מעשהו מכם גם נתקל בתופעה כזו, שיותר מעצם השימוש הוא מרגיש צורך במתח מסביב, ואם כן איך מנטרלים את הצורך והדחף הזה.

מאוד מוכר, בספר הלבן כתוב ואנחנו גם אומרים את זה בכל קבוצה -" היינו מכורים לתחבולות, להתגרות, לדבר האסור"

גדעון, מתחבר מאוד למה שכתבת גם אני בא מאותו מקום בדיוק
מה שעזר לי זה ההבנה שהצורך בריגושים בהיי' הזה בא כדי לברוח מעצמי זה לא מה שאני רוצה זה המחלה רוצה גם ADHD זה סוג של מחלה לא?! יש כאלה שזה גורם להם לעשות שטויות אחרות לאו דווקא השתמשות בתאוה ויש שלוקחים את זה להשתמשות בתאוה.
בתקוה שעזרתי לך

תודה לכם חברים יקרים.

השאלה היא איך אכן מוצאים תחושת רוגע וסיפוק ללא צורך לברוח מעצמי?

מזדהה מאוד גדעון, הגדרת את זה בצורה מעולה. פעמים רבות ההנאה שלנו היא מעצם הסיכון שבתאווה. אני באופן אישי הרבה פעמים מרגיש שזה נותן אקשן, הפחד הזה מהלהיתפס. לכאורה אצל בן אדם נורמטיבי הפחד הזה צריך למנוע ממנו מליפול בתאווה, אבל לי בתור מכור זה דווקא הרבה פעמים טריגר להתאוות. ריקנות ושיעמום מסויימים בחיים האמיתיים גורמים לרצות ללכת ל"אקשן", לחוויה המסוכנת ו"הכיפית".
מה עושים? שאלה מצויינת. זה בעצם מה שאנחנו מנסים לעשות כאן בתוכנית שמור עיניך. בשיטת 12 הצעדים שחברים רבים כאן, (ובתוכם אני), מנסים לטפל בבעיה שגורמת לנו לברוח ולחפש את הפתרון- התאווה, שבשלב מסויים כבר נמאס לנו ממנו. זה תהליך לא פשוט אבל באמצעותו אנחנו מטפלים בפגמי אופי שלנו וגם מקבלים אותם, על מנת שלא נרצה לברוח לתאווה.

אני מצאתי פתרון ב-12 הצעדים.
ככל שאני מתקדם בתכנית, אני הרבה יותר שלו ושמח עם החיים כפי שהם, והרבה פחות "צריך" לחפש היי (high) שיוציא אותי מהם.
לפני התכנית, הייתי הרבה פחות מוכן לעבוד עבודה רוחנית אמיתית, ולקבל את החיים שלי כפי שהם, ולכן ברחתי בכל עת מצוא לזרועותיה המושטות והמנחמות (?) של התאווה.