מי מאיתנו ששירת בצה"ל, מכיר היטב את "פקודת השילוב הראוי" שאמורה לתת מענה לכל הקונפליקטים שיש בין מערכת צבאית (חילונית ברובה) לבין אורח החיים הנדרש מחייל דתי או חרדי. מאוד קשה לדעת מה נופל באיזה קטגוריה, וישנם המון חלקים שהם אפור, חלק מהם עושים כותרות מידי פעם, כגון שירת נשים באירועים מסויימים. צד אחד טוען שעל פי ההלכה אסור לו לשמוע שירת נשים ולכן הוא חייב לצאת החוצה, ואילו הצד השני טוען שזה אירוע חשוב ולמשמעת הצבאית ישנה חשיבות רבה ולכן הוא חייב להישאר גם כאשר זה נוגד את ההלכה. מה עושים? בלאגן.

וואו, נראה לי שהתבלבלתי בפורום, מה זה קשור לכאן בכלל? אה, נזכרתי... תכל'ס, גם לנו יש כאן איזו שהיא פקודת שילוב ראוי במסגרתה אנחנו צריכים כל הזמן לשלב בין שתי קצוות (לפחות). זה מופיע בהרבה מקומות במאבק שלנו, אבל יש מקום אחד בו זה ממש ממש משמעותי. מצד אחד אני אמור להרגיש טוב כאשר הימים עוברים והתאווה לא הורגת אותי, ומאידך אני צריך להיות כל הזמן בכוננות ולזכור שנפילה אחת קטנה תגרום לי להתרסקות טוטאלית. השילוב הראוי כאן הוא קריטי כיון שאם אני נסחף בכיוון אחד יותר מידי - זה מסוכן לי מאוד.

אין לי שום סוד או טריק שאני יכול לחלוק איתכם בנושא הזה, ומדובר על מודעות גבוהה כל הזמן שלא לסטות מהמקום בו אני צריך להיות. מה שעוזר לי באופן אישי זה כאשר אני יודע איפה אני עומד וגם מבין מה המעלות והסכנות של שני הצדדים ביניהם אני נמצא כל הזמן. איפה אני נמצא - זה רק עבודה עצמית, אבל את המעלות והסכנות של הצדדים אפשר ללמוד ולהבין. לא חייבים לחכות להתרסקות כדי ללמוד מהנסיון, אפשר ללמוד גם מהנסיונות הקלים והעליות וירידות המאפיינות את כל תהליך ההחלמה שלנו.

אז למה להרגיש טוב עם עצמי? קודם כל כי זה כיף. וכאשר כיף לי, אני שמח וממילא יש לי הרבה יותר כוחות כדי להמשיך בעבודה שלי, וכמובן שהרבה יותר קל לי להתקרב לקדוש ברוך הוא כי אני נמצא בתנועה של עליה. חשוב גם שארגיש טוב עם עצמי כדי שיהיה תמורה להשקעה הרבה שלי במאבק הזה, והפיצוי הכי טוב שאני יכול לתת לעצמי זה כאשר אני מרגיש טוב ויודע שאני מתקדם בדרך הנכונה, וכבר עברה תקופה כזאת או אחרת שבה אני נקי, ובכלל אין יותר כיף מאשר להרגיש סוף סוף משוחרר מהעבדות לתאווה ומההתמכרות למין שהרסה לי את החיים כל כך הרבה שנים. סוף סוף אני אדם חופשי ומאושר - אז בודאי שאני שמח ומרגיש טוב ורוצה לספר לכל העולם ואשתו כמה טוב לי.

אבל זה גם מסוכן... כי ההרגשה הזאת בדרך כלל באה אצלי יחד עם עוד איזו "תובנה" אחרת, ולפיה אני משוכנע שסוף סוף "ניצחתי" את התאווה. הנה, תראה, אני נקי כבר תקופה כל כך ארוכה, קל לי בשמירת העיניים, אני שמח ומאושר, ובטוח שלא אחזור שוב לפורנו. איך בכלל מישהו יכול להיות שם בכל הגועל נפש הזה? לצערי, כל פעם שהאמנתי לקול הזה בתוכי, זה היה תחילת הסוף, כי כאשר השתכנעתי שאני כזה מוצלח וכש"התברר לי שאני בכלל לא מכור" - אז בדיוק התברר לי שההתמכרות לא הולכת להיעלם לשום מקום.

אז למה להיות כל הזמן בכוננות? נראה די ברור, כי ככה אמשיך כל הזמן לעבוד על הצעדים וככה אמשיך כל הזמן להיזהר מתאווה ולא ארשה לעצמי אפילו טיפה של תאווה, כי אני יודע שזה רעל עבורי ואם אני מתפתה לטיפה תאווה - אני מת.

אבל זה גם מסוכן... כי אם אני לוקח את זה מידי ברצינות, אני יכול בקלות לאבד את העוצמה של ההחלמה ולשקוע בייאוש, והייאוש הזה אפילו אם הוא זמני ורגעי - הוא מסוכן לי מאוד. אני מכיר טוב מאוד את ההרגשה הזאת ואת היצר לוחש לי: עזוב, אתה במילא לא יכול להשתחרר מהמצב שלך, אז לפחות תהנה קצת (ואחר כך תעשה תשובה ותפסיק לכל החיים). כשאני לוקח את עצמי מידי ברצינות ומנסה להיות מידי כנה עם עצמי ביחס להחלמה, או שאני מידי מקפיד עם עצמי ביחס לכל מיני ירידות קלות כאלו ואחרות - אני מזמין את הנפילה הבאה.

ולכן אני צריך כל הזמן להיות בין שני הקצוות. מצד אחד להרגיש טוב עם מה שאני עושה, לבוא לפורום ולספר כאן כמה טוב לי וכמה ה' אוהב אותי, ומצד שני להיות בכוננות ולבוא לפורום ולספר על כך שגם אחרי תקופה של החלמה עדיין התאווה לא נעלמת וצריך עבודה יומיומית כדי להישאר נקי, כל יום "רק להיום".

תודה זלמן. אין מילים.

אני חושב שמה שכתבת זלמן, זה נכון לגבי כל דבר בחיים.

איזון בריא בין הכרה בחסרונות ורצון לתקנן לבין הכרה במעלות וביכולות.

בנושא של תאווה, אבדנו את האיזון. אבל בכל עניין אחר בחיים לאדם בריא בנפשו יש את האיזון הזה.

אדם שלגמרי איבד את האיזון הזה גם בשטחים אחרים בחיים אולי לא מוכן לעובדה הסזיפית של הקבוצה.

זלמן, יפה מאוד, ממש קולע.

אני שמתי לב אצלי, לדוגמא, שכשאני שוכח שאני "מכור" אז בקלות אני יכול לפזול לכיוונים לא רצויים.
אך, כאשר אני בפוקוס על העבודה שאני צריך לעשות ב12 הצעדים, אז יותר קל לי לכוון את תנועות גופי לפעולות רצויות, ולא ליפול אפילו בפזילה למראות לא ראויים.

זלמן יקירנו כשקראתי את דבריך נזכרתי בדברים של הרב קוק באורות התשובה ז' לא יודע אם זה יעזור לך.. בכל מקרה אני מביא כאן את הדברים.. אם תרצה אתה יכול לשנות מהמילה תשובה לגמילה...
א. טבעה של התשובה היא, שהיא נותנת לאדם מנוחה וכבד-ראש כאחד. היא מנחמת אותו גם בהרהור תשובה, בנקודה אחת קטנה מאורה הגדול כבר מונח אושר רם ונשא של עולם מלא ועם זה היא מצגת לעיני רוחו תמיד חובות של השלמה, המצילות אותו מזחיחות הדעת ונותנות עליו אור מתוק, הנותן ערך גדול וקבוע לחייו.
הציור של התשובה מהפך את כל העונות ובהלותיהם, יסוריהם הרוחנים וכעוריהם, למושגים של עדן וקורת רוח, מפני שעל ידם זורח לאדם עומק הדעת של שנאת הרע, ואהבת הטוב מתגברת בו בגבורה אדירה, ולמעלה מכל חשבון ודעת הרי הוא מתענג על אושר הנוחם, שמרגיש כי אותו הנועם האלהי המיוחד לבעלי תשובה, הנעים ביותר עם הטעם המעדן של שבירת הלב ודכאות הנפש, המחוברת עם אמונה עמוקה של הצלה וישועת עולמים.

השילוב הראוי לא ככה?