בס"ד
ברגשי תודה עמוקים על הניסים שאלוקים מחולל לי בכל יום ויום אני רוצה לשתף אתכם בחוויה מדהימה שחוויתי בשבוע האחרון.
מאז שנחשפתי לתוכנית היו לי עליות ומורדות כמו לרבים וטובים ממני. עדיין, בכל קבוצה שמעתי את שנים עשר ההבטחות למי שיתמיד בתכנית, למי שיעשה את הפעולות.
1. נלמד שחרור ואושר חדשים.
2. לא נצטער על העבר ולא נרצה לסגור עליו את הדלת.
3. נבין ונרגיש את פירוש המילה שלווה.
4. נדע שלום עם עצמנו.
5. לא חשוב עד כמה נמוך שקענו, נראה כיצד הניסיון שלנו יכול לעזור לאחרים.
6. הרגשת חוסר התועלת והרחמים העצמיים ייעלמו.
7. לא נתעניין בדברים אנוכיים, ונזכה בהתעניינות מחברינו.
8. נאבד את העיסוק האובססיבי בעצמנו.
9. הגישה שלנו לחיים תשתנה.
10. הפחד בפני אנשים והפחד מחוסר ביטחון כלכלי יעזבו אותנו.
11. נדע בדרך אינטואיטיבית כיצד לנהוג במצבים שהיו מבלבלים אותנו בעבר.
12. לפתע נגלה שלאלוקים יעשה בשבילנו מה שלא יכולנו לעשות לבדנו.
כאמור, לפעמים הייתי שומע בערגה את ההבטחות הללו ואומר לעצמי, אולי.. יום אחד. הרי התקשתי לדמיין את עצמי ללא הפחד שלי שהיה ממלא אצלי כל כך הרבה צרכים. לפעמים לאורך הדרך הייתי חווה בעוצמה זו או אחרת את אחד הסעיפים ומנסה להיות אסיר תודה על כך.
אבל השבוע לא, השבוע חוויתי בצורה עוצמתית את כל שנים עשר ההבטחות, בבת אחת, בעוצמה שהתגלתה לאחר מעשה, קוראים לזה, מסתבר, התעוררות רוחנית!
כבר זמן מה שאלוקים יודע ללחוץ על הנקודות הרגישות שלי. טוב, מסתבר שהוא יודע את הנקודות הרגישות שלי מאז שנולדתי, הוא אפילו יצר אותם. בעבר הרגשתי כעס רב כלפיו כאשר הוא לחץ עליהם "למה אתה עושה לי את זה? למה אתה דופק אותי?" או החביב עלי ביותר בתקופת ההתמכרות שלי "למה לעזאזאל אסרת על משהו שאני לא יכול להפסיק? זה בטח כי אתה שונא אותי.."
עם ההתקדמות בהחלמה הבנתי לאט לאט שכאשר אני נתקל בסיטואציה בחיים לא נעימה עבורי, שמקשה עלי, זהו אלוקים מדבר אלי "בוא, אתה צריך להתקרב אלי", "אני מתגעגע אליך".
וכך, במקום לרקוע את רגליי בקרקע, לקלל את אלוקים ולבכות על מר גורלי על משהו שלא הלך על פי התכנון שלי, למדתי להיכנע, להבין שאלוקים דורש את קירבתי ואני ניסתי כמיטב יכולתי להתקרב אליו.
אבל אלוקים לא פרייר, הוא לא ישלח אלי אתגר אחד אחד, כשהוא באמת רוצה שאתקדם הוא שולח אותם בעסקת חבילה. לדוגמא, ביום שהייתי צריך למסור צעד ראשון, צעד רגיש וחושפני מצידי שלווה עם המון חששות ופחדים, הודיעו לי ששינו את מקום המפגש למבנה בו עבדתי בעבר וחששתי רבות פן מישהו יזהה אותי בכניסה. לאחר שאיכשהו הצלחתי להתגבר על פחד זה והתחלתי את הנסיעה לכיוון מקום המפגש נתקעתי בפקקים ואיחרתי למפגש. כשפחד וטינה מתערבבים אצלי בלב, יש רק תוצאה אחת- פיצוץ. אבל באותו ערב הכניעה הכריעה את הפיצוץ וניצלתי. לא זאת אף זאת אלא שזכיתי במדרגה נוספת בהחלמה.
פגם אופי נוסף שאני מתמודד איתו רבות הוא הרצון לרצות אנשים והרצון שכולם יבינו וישכילו כמה מולצח אני, ככה אני. כשזה נוגע למבחנים וההתקדמות המקצועית שלי זה פשוט עניין של חיים ומוות. הלחצים לפני מבחן הובילו אותי לנפילה האחרונה שלי לפני 314 ימים. מבחן שחששתי ממנו רבות נדחה ונפלתי באותו ערב, לא יכולתי לעמוד עוד מול הלחץ, לא ידעתי איך להיכנע ולוותר. הגעתי למבחן משומש ואז קרה הדבר טוב ביותר שקרה לי מעודי, נכשלתי במבחן.
אני, המוצלח והמושלם, אני שכל תוכניותי מתקיימות אחת לאחת עפ"י תכניות מדוייקת (שלי), אני שכולם עובדים עבורי, המשפחה, אלוקים וכמובן הבוחן, אני נכשלתי?? הייתי שבר כלי, איך כל העובדים המסורים הללו בגדו בי?
הכישלון הזה היה הפתיח למסע רוחני שעברתי בעזרת הספונסר וחבריי היקרים מהתכנית. ראשית, למדתי לכאוב, לחוש אכזבה. אני בן אדם ויש לי רגשות. למדתי להכיר בהם ולתת להם ביטוי. לאט לאט איך להיכנע, לא רק כשאלוקים שולח לי סטירה מצלצלת שכזו אלא גם, ובעיקר, כשהוא שולח פרחים.
יום הצטרף ליום, שבוע לשבוע עברתי כמה מבחנים בדרך אך עתה עמדתי מול מבחן גדול נוסף, מעין מבחן מסכם בלימודים. הוא היה מאיים, הוא כלל מרכיבים שנגעו ברגישויות החשופות ביותר שלי. חומר רב ומורכב, מבחן תיאורטי ומעשי, לעמוד מול בוחן להדגים את ביצועי כאשר הוא חמוש בשלל זכוכיות מגדלות לבחון כל צעד ושעל שלי.
למדתי למדתי והמבחן נדחה.. אז הוא נדחה שוב.. ושוב.. אלוקים הרגיש שאני לא מוכן, לא למבחן הזה, אלא למבחן שלו. הוא רצה להעלות אותי לרמות חדשות. ואז הוא שלף את הכל, האוטו התחיל לעשות בעיות שלושה ימים לפני הבחינה, נתפס לי הגב יום לפני ובמבחן עצמו הבוחן פותח ואומר: "היום במהלך המבחן יצטרף בוחן נוסף..." אהההההההההההההההה.
קרו עוד דברים וכמובן כולם קרו בבת אחת, אבל התקיימה בי הבטחה 9: הגישה שלי לחיים השתנתה. ע"י הידיעה וההרגשה שכל אירוע שכביכול מקשה עלי הוא קריאת התעוררות והתקרבות לאלוקים השתמשתי בכלים שקיבלתי ובתמיכה מהחברים לצמוח. כל פרט היה יכול לשבור אותי ושבר אותי בעבר, אבל הייתי שלוו לחלוטין. קיבלתי כל אירוע בהכנעה ובידיעה שזה מה שאלוקים רוצה עבורי באותו הרגע. לא זיהיתי את עצמי, זה היה חדש אבל ידעתי שלום עם עצמי.
לילה לפני המבחן כתבתי מכתב לאלוקים. הודתי לו על המהלך הגדול שהוא העביר אותי וביקשתי שיהיה איתי במהלך המבחן ואחריו, לא משנה מה התוצאה תהיה. בכל מהלך המבחן, הרגשתי שאלוקים יושב לידי, הרגשתי איך הפחד נעלם ממני גם כשאינני יודע את התשובות לשאלות. בסוף המבחן הייתי בספק אם אם הייתי טוב מספיק, האם עברתי, ובאותו רגע אמרתי לאלוקים, אני מקבל כל תוצאה. אני יודע שהתוצאה תהיה מה שאתה חושב שיהיה נכון עבורי. ושוב הודתי על המהלך שכבר עברתי על המבחנים שלו שכבר העלו אותי לגבהים חדשים. הפחד עזב אותי.
לא התפרצתי בקריאות שמחה ולא פקעתי בקבוקי שמפניה כשהודיעו לי שעברתי, עצמתי את עיני, אמרתי תודה.
בימים שלאחר החוויה ניסיתי לבצע את צעד 12 כמה שיותר, ניגשתי לאדם שאני מכיר בשכונה שאני יודע שהוא סובל מההתמכרות וניהלנו שיחה של שעתיים על הקבוצות והתכנית, אני מקווה ומתפלל לראות אותו בקבוצות. צעד זה הוא צעד מאד חשוב עבורי כרגע מכיוון שבכל זמן, ובמיוחד לאחר הצלחות וניצחנות על התאווה, מוחי החולה יכול לשכנע אותי שזה מאחוריי, זהו, הצלחתי להשתלט על ה"בעיה" ועכשיו אני יכול לחיות כרגיל והסתכל פה ושם בלי לעבוד את הצעדים או ללכת לקבוצות. כך חשבתי לאחר שהתחתנתי, ונפלתי. כך חשבתי לאחר חודש נקיות בתחילת התכנית, ונפלתי. כך גם חשבתי לאחר 146 יום בתכנית, ונפלתי.
לא רק שאני יכול לחיות כרגיל, אני גם לא רוצה. אישית, אני לא חושב שהייתי מגיע לאותה תחושת חיבור לאלוקים אלמלא ההתמכרות והחשיפה לתכנית, ואני אסיר תודה על כך.
השינוי הגדול שעברתי בחיים היה שכל חיי צעקתי "ענני ה' ענני" וכשהתמודדתי עם אתגרים הייתי מתריס "אבל ביקשתי ממך לענני!!" בלי לשמוע את קולו של אלוקים מדבר אלי דרך האתגרים עצמם: "אני מחכה לך, בוא הבייתה ואושיעך".
