בכל שנה בימים אלו של ערב שבועות הייתה תמיהה גדולה בליבי על כך שבמשך 50 יום הצליחו אבותינו לעשות מסלול שלא ייאמן. אנחנו יודעים שבמצריים היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ועוד איזו טומאה. מצריים נקראה "ערוות הארץ" מקור לכל תרבות התאוות הקשורות לערווה. הרי כתוב מפורש בתורה כשמדובר על איסורי עריות "כמעשה ארץ מצריים לא תעשו" היא הייתה הדוגמא והמקור לחטאי עריות הגרועים ביותר, מי שמכיר את המדרשים המדברים בכך יודע על מה אני מדבר.

ובכן, איך עם שלם השקוע עד למעלה מהצוואר בתאוות כאלו ממש מכור עד ייאוש, מצליח תוך תקופה קצרה מאוד להגיע למתן תורה ועוד בדרגה של מלאכים, ללא זוהמת החטא כלל ?. אז נכון שהקב"ה עזר להם ללא ספק. אבל למה הוא לא עשה את זה 210 שנים קודם לכן? או לפחות כמה שנים קודם. כל פעם חשבתי לעצמי שזה עוד משהו בלתי מובן שמפאת קוצר המשיג וגודל המושג, נפלא מבינתי.

תנו לי להציג את התובנה שהגעתי אליה ממש בימים אלו,

קראתי באחד המקומות, על אדם שנפל מצוק עצום, ותוך כדי הנפילה הוא נאחז בענף בולט, תוך כדי שהוא תלוי בין שמים וארץ, הוא שומע את ה' קורא לו ושואל אותו "האם אתה רוצה עזרה"? הוא בכוחות אחרונים עונה "בוודאי" עונה לו הקול, "אם אתה מאמין בי, עזוב את הענף ואני אציל אותך". וכאן מתחולל קרב איתנים בינו לעצמו, השכל מבין שאם הוא עוזב את הענף הוא מתרסק ומת, אך משהו פנימי אומר לו שאם הוא לא יעזוב הוא מת בכל מצב, הכול שאלה של זמן. באותו רגע שהוא משליך את עצמו על ה' הוא ניצל.

"לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" זו המחמאה שעם ישראל מקבל מהקב"ה על יציאת מצריים. אנחנו יודעים שרובו המוחלט של עם ישראל, יש אומרים ארבע חמישיות ויש אומרים שאחד מ 50 חלקים, לא יצאו ממצרים, הם נשארו שם ומתו בימי החושך. מה קרה להם? האם הם לא היו מעוניינים להיגאל? התשובה היא שהם לא הגיעו להכרה שאין להם ברירה והם צריכים להיכנע וללכת אחרי ה' בהתמסרות מוחלטת. עם קצת בצק על השכם גם בלי לדעת מה יהיה איתם ועם ילדיהם ומשפחתם במדבר שורץ נחשים ועקרבים. הם הבינו שהם בתחתית ועוד מעט אין להם כל סיכוי. אם היו נכנסים לשער ה 50 כבר לא היו יכולים להיגאל לעולם. רגע אחד קודם ממש בחיפזון הם נכנעו ומסרו את עצמם לקב"ה.

זו הסיבה שאז, ורק אז התחיל לעבוד מנגנון העזרה של ה', ועוד איך הוא עבד. במשך 49 ימים התחיל מסלול מזורז של יציאה מהתהום אל פסגת הר סיני. בצורה שלא תיאמן ממש. אפילו ים סוף כבר לא היווה בעיה, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" גם השפחה שהיא האישיות השפלה והנמוכה ביותר זכתה לקריעת ים סוף, והגיעה להר סיני.

כל מי שהתחבר לעבודת 12 הצעדים, והרגיש את הכניעה אחרי חוסר אונים ארוך ומתמשך שנים רבות, יודע על מה אני מדבר. נכון לשנה זו אני מרגיש את ימי ספירת העומר, כימי יציאה ממקום ללא סיכוי, וקפיצת דרך לעבר חג השבועות ומתן תורה.

יפה מאוד.

אור החיים הקדוש מפרש בפרשת בשלח על הפסוק: "דבר אל בנ"י ויסעו", שהים לא רצה להיבקע ורק אם בנ"י ייכנסו לים הוא ייבקע.
אנחנו צריכים להאמין שרק השם כאן, לא אני לא החבר מהעירייה שאני סומך עליו שייסדר הכל ולא כל קומבינה אחרת, רק הקב"ה.

ברגע שאנחנו נופלים מהצוק - לעזוב הכל !!!

פשוט גדול !!!

אהבתי !!!

אני מצטרף לדברי שמואל. זה פשוט דימוי מדהים - לעזוב את הענף באמצע הנפילה מהצוק.
'אדם יסודו', אני מעביר בראשי את הענפים שנאחזתי בהם לאורך השנים - עד החתונה זה יעבור, אם אני אלמד תורה זה יעבור, אם אני אגמול חסדים זה יעבור, אם אני אתפלל זה יעבור, אם אני אלמד על זה ברצינות ואבין מה השורש של זה - זה יעבור, אבל עד היום - אף פעם לא נעניתי לקריאה הפשוטה - להרפות

מדהים
תודה
נתן