אני אנסה לכתוב, בכנות, על משהו שמפריע לי אישית פה. (ניתן לקרוא את ה"הצגה העצמית שלי" כאן )
אני קורא הודעות פה וקצת מרגיש שהן מגדירות אותי. מכניסות אותי לתוך סוג של תגית של מכור (וזה לא שאני לא מכור) כבד שבעצם אין לו ברירה אלא לגשת לשיטת 12 הצעדים ולחיות את המשך כמה עשרות השנים, אי"ה, בעולם הזה מתוך פחד תמידי, לחימה תמידית, ובעצם, אני מרגיש שאין פה לגמולים הותיקים מנוחת נפש.
(סלחו לי שאני כותב כך, אני חלילה לא מזלזל. אני רוצה לכתוב בכנות כדי לקבל תשובות כנות. אולי אני טועה, אני לא סותר את האפשרות. אך אשמח אם תקראו את דברי באובייקטיביות וללא שפיטה, אלו הן רגשותיי...)

אני לא יוצא עם תחושה, בדרך כלל, של יש מפלט! יש אושר שמחכה לי מעבר להר הזה של ההתמכרות שלי, של חוסר השליטה שלי, של הקימות והנפילות אין ספור.

אני מבין, שיש דרך לצאת מהבעיה הזו, אבל היא לא תמיד נשמעת מאוד חופשית באמת.
(מה"גמילות" הקצרות שהיו לי, המוצלחת, הייתה תחושה טובה. האם היא אפשרית לתמיד? נראה לי, שהיא תלויה בתחושה של סיפוק ומילוי, אבל - כמו שהמציאות הוכיחה - בזמן של חוסר מעש, עצבות, ו/או חוסר סיפוק - היא לא עומדת במבחן. אז אולי ההפסקות המאושרות הן טעות? והדרך היחידה היא לעקור את הבעיות עם שיטה כבדה רצינית שאמורה למלא את המשך חיי?

איך אני מגדיר את עצמי? בכנות, יש לי תפיסה קצת פחות נוקשה על עצמי, יש בי קצת אמונה שאני במצב אולי לא כל כך קשה (בחסדי השם אני "רק" עם עצמי), ואולי זה נכון? או שאולי אני פשוט לא מוכן להודות?

המצב שלי לא מאוד קל. אני מכור כבר תקופה לא קצרה. עם הפסקות בודדות ולסביבות שבוע בלבד.
האם יתכן שאוכל לצאת מהבעיה ולחיות חיים שלווים? בלי לחץ והרגשה של "רק שאני לא אפול" מרחפת כעננה מעל ראשי 24/7/365?

אם אפשר לסכם במשפט אחד, אני מרגיש הרגשה קודרת נובעת משיחות בפורום. ואולי זה רק אני?

אני חש שיש פה קצת זלזול בכוח של הקב"ה. זאת אומרת, יש פה גישה של הסתמכות על עצמי, (בוודאי שהכל בידי שמים וכו' אבל מה עם קצת קרדיט לקב"ה שיוכל להוציא לחופשי? "היפלא מה' דבר?")
למה שלא נאמין שאם נעבוד (קשה, מאוד אפילו) אבא שבשמיים יוכל לתת לנו חיים חופשיים, לגמרי! כמו שהיו לנו מקודם?

אני כותב קצת מבולבל, מקליד את הראש, מקווה שאובן כראוי.

*אוסיף עוד משהו: אני ברוך ה' חי חיים טובים, חוץ מדיכאונות שם ופה, בזמנים טובים אני חי, לא מסתובב כל היום עם התאווה. יכול גם ללמוד סדר א' וב' ולחזור הביתה ולישון בכיף. אז כן, יש נפילות בבית במחשב, בעיקר בלילה. לפעמים אחרי שבת. בזמנים מועדים לפרעונות. אני חושש שהפורום יכניס אותי וירכז אותי בתור מכור כבד שלא מסוגל להתנתק גם לא לשעה. זה לא המצב אצלי, בחסדי ה', ולכן אולי קצת מלחיץ אותי העניין הזה

שלום לך! אני חדש יחסית במקום זה ואני מאמין שתקבל תשובות טובות יותר מאנשים שמבינים טוב יותר
בכל זאת אומר לך כמה דברים
ראשית נדמה לי שדוקא לותיקים כאן יש מנוחת הנפש
יש להם אמנם סדר חיים קצת מיוחד שאינני בקי בו מתכוין לעבודה ולפעולות של הצעדים
אבל מתוך קריאתי ההרגשה היא שסדר חיים זה איננו סותר מנוחת הנפש אלא בונה אותה ממקום עמוק יותר
עד שדומה שמי שבאמת פעל בעבודתו בהתמדה זכה למנוחה בנפשו וגם להשקפת עולם עמוקה יותר ובונה יותר
אני כותב זאת בעיקר מתוך מה שהתרשמתי מקריאה והקשבה לדברים
אומר לך שבאופן אישי עדין אני מברר את דרכי מנסה לדעת ולהתבונן איזה הדרך ישכון אור ומהי המסילה בה אמצא מנוחה לנפשי
אמנם בהחלט מרגיש שקיבלתי הרבה מאוד מרוח הצעדים הנושבת כאן
יתן ה׳ ותמצא בעזרתו גם אתה מנוחה ודרך סלולה המתאימה לנפשך ואור קדושת התשובה ושמחת עוזה יאיר על כולנו
חזק והתחזק

אתן לך דוגמא אחת בקצרה... לפני שהגעתי לכאן והיתה לי התמודדות בדרכים וכו׳ הייתי צועק אבא אבא הצילני וזה עזר הרבה אבל בכל זאת לא תמיד הייתי מספיק חזק בזה וכשהייתי נופל מהאמונה העניינים היו מסתבכים ה׳ יצילנו ויעזרנו תמיד ויקרבנו באמת... כאן למדתי שצריך כפשוטו להשליך יהבו עליו יתברך ושיניתי לשון התפילה וכך התחלתי לומר: ״אני חסר אונים אבא קדוש עזור לי!״ והבנתי תוך כדי אמירה וצעקה כנ״ל שוב ושוב שאין בכחי לבדי לעשות ולהלחם כלל רק לסמוך עליו יתברך ועל חסדיו העצומים שבודאי חפץ בנו מאוד ורוצה לקרבנו רק שצריך לבטל עצמו אליו יתברך לגמרי ה׳ יזכנו ויושיענו באמת ויגאלנו במהרה
חזק ואמץ

ברוך הבא. תודה לך על דבריך. בעיני, העובדה שיכולת לחוש בנוח לרשום את הדברים הללו כאן היא תעודת כבוד לפורום הזה. ייתכן באמת שהרושם הראשוני הוא כפי שציינת, קריאה מעמיקה יותר עשויה לתת לך רושם אחר, במיוחד של הכותבים הותיקים יותר. נסה במיוחד את "קולות של החלמה". יש שם לא מעט מאמרים מהסגנון שאתה חפץ בו.

לדוגמא - כאן.

לגבי עצמי אכתוב, שאין מצב שאעשה משהו ללא בורא עולם. אני בידיו החומלות לחלוטין אתה מוזמן לקרוא את סיפורי בחתימה שלי. גם לגביך ארשום: יש תקווה. של מפלט, של חיים שלווים.

שיהיה לך בהחלמה.

מזדהה עם מה שכתבת כחדש בפורום גם לי עלו הרהורים מהסוג הזה שכתבת
אבל ישנם שני דברים חשובים שאסור לשכוח -

1. שיתוף חברים זהו דבר ראשון במעלה נגד נפילות אפילו מועטות כמו שתיארת עיין בדברי ר' אלימלך מלז'ניסק בצע'טיל קטן, עצם השיחה ומסירת הדברים היא מקלה מאוד.

2. כתבת שיש זלזול בכוח של אלוקים וההיפך הוא הנכון מכניסים את אלוקים ופונים אליו שיעזור מתוך הבנה שלבד לא נצליח.

גילוי נאות: אני עדיין לא למדתי את 12 הצעדים אבל ממה שקראתי כאן וקצת שמעתי בקבוצות טלפוניות וקצת עיון בספר הגדול זה מה שהבנתי.

התלבטתי אם להוסיף על דברי הקודמים, אבל אכתוב מרגשותי, אני נקי 8 חודש ושלוש שנים בתכנית, האם אני חי בפחד שמחר אני יפול? התשובה היא שלא, אני עושה את הפעולות שלי בהחלמה, ומבקש מאלוקים עוד יום נקי, וכנראה אם מחר אני יעשה את הפעלות של היום, אז גם מחר אני יהיה נקי,
ובנוסף לזה יש לי תקופה תזכורות על ההתמכורתי, כגון פנאזיות, רצון להשתמש, ועוד, וזה נותן לי חיבור יותר חזק לאלוקים שישמור עלי עוד יום אחד נקי.

שלום וברכה חבר יקר,

אני היום לא פוחד שאני יפול מחר,
אני היום הפסקתי לסמוך על עצמי ועל כוחי,
אני היום חי בידיו של אלוקים אוהב,
אני היום נקי אך ורק מכוחו של ה',
אני היום חי ברוגע ובשלוה שמתפתחים יותר כל יום שעובר עליי בתוכנית,

אני ישתף אותך במשהו שעבר עליי היום שזה ממש מתנת אלוקים.

הייתי צריך לסכם שיעור בישיבה, דבר שלוקח לי כמה שעות טובות, ובעבר היה לי כל הזמן לחץ האם אני יספיק לגמור את זה בזמן והאם זה יהיה כתוב טוב וכו' וכו',
והיום אני מוסר את זה לאלוקים וישבתי וכתבתי את זה ברוגע ובשלווה ונהניתי מכל רגע בלי לחץ מהרגע הבא ומהתוצאות שיהיו טובות או לא טובות.

תודה לך אבא אוהב על כל המתנות שאתה נותן לי.

נ. ב. שלחתי לך בפרטי את המס' שלי אשמח להיות איתך בקשר.

אוהב
"מתחיל שוב - וצועד לאלוקים"

שלום חבר יקר! מבין מאוד את תחושתך, והיו כאן פוסטים שעסקו בנושא. אחד מהם, בולט במיוחד, עם כותרת בסגנון של "מאיפה יש לאנשים זמן לכל הפעולות של התכנית הזאת" (אולי מישהו יכול להעלות קישור...).

אשתף בקצרה את תחושתי: זה כמו שאני נושם 24/7, אבל זה לא מפריע לי לתפקד...

ודוגמה יותר טובה: כאשר למדתי לנהוג, היה נראה לי שלעולם לא אוכל לנהל שיחה עם מישהו, וכל שכן להאזין למוסיקה (שהיא דבר ש"תופס" אותי לגמרי בצורה שקשה להסביר) תוך כדי נהיגה. הרי יש כאן כל כך הרבה דברים שצריך לשים לב אליהם: הילוכים, גז, ברקס, מראות, תמרורים, כביש...

המורה שלי לנהיגה אמר לי, שלא אדאג וכאשר אהיה יותר מתורגל בנהיגה, זה יהיה עבורי כמו ללכת. והוא צדק...

היום אני נוהג תוך כדי שאני אוכל ושותה ו/או ומאזין למוסיקה ו/או מנהל שיחות, עד שלעיתים דומה שאני יותר מדי עושה דברים אחרים בזמן נהיגה...

כך זה גם עם התוכנית, זו פשוט דרך חיים חדשה. כמו שכתוב בספרות התכנית, זה דומה לנהיגה בארץ חדשה ולא מוכרת, עם כללים קצת אחרים. אבל מהר מאוד מתרגלים.

והחיים האלה טובים הרבה יותר. רק להיום, אחרי 640 ימים בתכנית, שנתנו לי נקיים מאת ריבון העולמים, אני יכול לומר שלא הייתי מחליף את היום הטוב ביותר לפני התכנית, ביום הגרוע ביותר לאחריה.

עד כדי כך התרגלתי, שלפעמים אני לא מספיק מרוכז בנהיגה, וחושב שאני יכול לעשות המון דברים אחרים בלי לשים לב כל כך לתכנית, ומסתכן בתאונה שיכולה להיות קטלנית.

אומר את דעתי העניה, כל אחד ואחד צריך להכיר את עצמו טוב ולפי זה להחליט מה מתאים לו, לפי מה שקראתי פה בפורום, אני רואה שיש כאלו שהם צריכים את התכנית כמו חמצן, ויש כאלו שמספיק להם לקרוא מאמרים נפלאים שכתובים פה, ולהוציא מהם מרגליות ותובנות הנוגעות להם, כל אחד צריך לראות עם מה הוא מתחבר ומה מועיל לו.

אסירותודה כתב:

בהחלט מגיעה לו תעודת כבוד. אהבתי את הלינק, תודה!

מתחיל שוב - וצועד לאלוקים

תודה לך על דבריך המחזקים. לחיות באמונה זה אושר ורוגע מדהימים. להבין שהכל מהשם, והכל לטובה זה נפלא, וגם מתהפך לטובה בסוף! תודה

טהרני

תודה, נתת דוגמאות מעניינות.
אני מנסה להבין, איך "לא הייתי מחליף את היום הטוב ביותר לפני התכנית, ביום הגרוע ביותר לאחריה." תוכל לפרט לי יותר? הרי אתה מכיר בכך שהיית במקום פחות טוב מעכשיו. אשמח לשמוע עוד

גדעון כתב:


אשמח אם תוכל להצביע על כאלה שנשארים נקיים לאורך זמן מקריאת המאמרים הנפלאים שכתובים פה. אני פה שנה וחצי, וטרם נתקלתי באחד כזה (גם ב"חפירות ארכיאולוגיות" שערכתי באתר).

בעצתך תנחני כתב:


לפני התכנית הייתי במקום פחות טוב בהרבה, אבל הייתה לי יותר הכחשה, והיו לי סמים (=תאווה) ש"עזרו" לי להתנתק מהמציאות שלי.

היום יש לי פחות הכחשה (אם כי עדיין יש הרבה), ואין לי סמי תאווה (אם כי יש הרבה סמים אחרים), כך שאני רואה יותר את המציאות האמיתית שלי.

להתייצב מול המציאות שלי בצורה כנה, זה דבר שעשוי להיות כואב. יותר נוח להכחיש. במובן הזה, עשויים להיות לי לאחר התכנית ימים קשים יותר. אני יותר מודע למה שאני עושה, ומה מניע אותי לפעול כך, ולעיתים זה בהחלט לא נעים. אני גם מודע יותר למה שקרה לחיים שלי, לחורבן שההתמכרות המיטה ועודנה ממיטה עליהם. אני יותר מודע להשלכות של כל המקצוע שלי, על הבריאות הפיזית שלי, על הכשרונות הרבים שבהם חנן אותי הבורא שכוסו בשכבת אבק סמיכה בשל ההתמכרות. אני יותר מבין מה כל זה עשה לזוגיות שלי, למערכות היחסים שלי עם כל בני המשפחה משני הצדדים, איך זה משפיע על הילדים שלי, ועוד ועוד...

גם כשאני רואה התקדמות, ואפילו כשאני התקדמות מדהימה, זה עדיין עשוי להיות מאוד כואב.

ועם כל זה, זה בהחלט שווה. זה מביא אותי למקום טוב יותר, שלו יותר ואמיתי יותר, בכל תחומי חיי.

זה קצת דומה למשל שהביא הרב ארז משה דורון, על רצפה שלא ניקו אותה שנים. כאשר מתחילים לנקות אותה, כל הלכלוך רב השנים צף והרצפה נראית גרוע בהרבה מאשר קודם. אבל זהו תהליך שצריך לעבור כדי שהרצפה, בסופו של דבר, תהיה נקייה.

ועוד משהו: אם הבעייה שלי הייתה רק שימוש בתאווה, אז ברגע שהפסקתי, הכל בסדר. אבל הבעייה שלי היא לא התאווה, הבעייה שלי היא התמודדות נכונה עם החיים, במישורים רבים, והתאווה היא הפלסטר שמצאתי, כדי לכסות ולרפד בו את הקושי שלי. ברגע שאני זורק את הפלסטר הזה, מתגלה מאחוריו פצע מדמם מלא מוגלה, שהטיפול בו הוא מורכב. אבל אני נכון לטיפול הזה, כי חפץ חיים אנכי. ובשורה התחתונה, אין הרגשה טובה יותר עבורי מאשר לחיות באמת. אפילו לא תאווה (עשיתי את זה מספיק פעמים כדי לדעת כמה זמן זה נמשך, ואיך אני מרגיש אחרי).

***

סליחה על הסירבול שבדברים (פשוט קצת עייף... ).
אסיר תודה על שהיה נראה שנמחק מה שכתבתי, ובסוף זה חזר.

טהרני כתב:


לא הבנתי מה כתבת (בהודעה הראשונה) חשבתי שהתכוונת שלא היית מחליף יום אחד לפני ההתמכרות (ולא לפני התוכנית) ליום אחד אחריה.

בכל אופן, תודה על תגובתך.

ובלי קשר, חושב לפתוח יומן מסע

יפה, הוצאת את כל הותיקים מהקונכיה :-)