אחרי 10 ימים שפחות או יותר הלכו בקלות מדהימה יחסית, וזכיתי לתקופת נקיון הארוכה ביותר הרבה זמן התאווה מתחילה להזכיר את עצמה. וכמה היא זה כיף וטוב
ואני, באינסטינקט אולי, מתוך הרגל, מרגיש שאולי אני מדי מנסה להלחם. ומלחמה תמיד נגמרת (לי לפחות) באותו המקום. וזה לא מקום טוב בשבילי. לא שתמיד אני מצליח להרגיש שהוא לא טוב, אבל לפחות מנסה להפנים.
אני רוצה להכנע, להרגיש את השחרור הנכסף הזה של זריקת העול מעל הכתפיים ולהפיל אותו על הגב החזק של אבא בשמיים. שפשוט יקח את זה ממני...
הלוואי ואצליח
אסירות תודה על טוב אין סופי.