אני זוכר את עצמי בפעם הראשונה נכנס לאתר, זה היה לאחר נפילה של אוננות עם תחושת הייאוש והתסכול המוכרת כל כך לכולנו. אני מניח שנכנסתי מתוך רצון לכפר על מעשי, וגם באמת כי מאז ומתמיד רציתי להתגבר על התאווה. התחלתי לקרא את המדריך, שאז עוד לא היה בגירסא הנוכחית, הרגשתי שיש בזה משהו אמתי שדיבר אלי. אבל לא ממש חשבתי שזה יכול להוציא אותי מהתאווה לגמרי, גם הייתי בטוח שזה לא מיועד לי, כי מה? אני מכור? ועוד למין? עצם המחשבה הייתה ממני והלאה.
המושג "מכור למין" עורר בי משמעויות נוראות ומאיימות, משהו שהזכיר לי עברייני מין וסוטים וכו' ידעתי שאני רחוק מכל קשר לכך. מעולם לא היה לי כל קשר לכך. אז איך בעצם אני יכול להיות מכור למין? תחושה זו גרמה לי באופן טבעי לחשוב שכל זה לא מעניני ולא קשור אלי כלל.
בנוסף, עדיין לא הבנתי נכונה את הקשר ל 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות, ובכלל. עד לפעם הבאה בה ראיתי פרסומת באחד האתרים עם הכותרת "נכשלת"? הכנס לכאן. כיוון שאכן נכשלתי, וחיפשתי דרך לתיקון לחצתי על הקישור. כשנכנסתי גיליתי שהגעתי שוב לאתר "שמור עיניך" הפעם קראתי את המדריך שהיה כבר ערוך בצורה מסודרת, מתחילתו ועד סופו. לאט לאט התגנבה למוחי תובנה שבתחילה ממש פגעה בי ובאגו שלי, שיש בכל מצבי סימנים די ברורים של התמכרות. לא "סטיה" ולא "עבריינות מין" אלא פשוט אני מכור לתאווה. מכור לתאווה במובן זה שבמשך שנים רבות אני רוצה בכל מאודי להפסיק לאונן בכל צורה שהיא ולא מצליח.
הבנתי שגם אם אני לא מאונן כל יום, וגם אם זה קורה פעם ביומיים או שבוע או שבועיים, כשזה קורה ואני לא מצליח להתגבר על זה, זו התמכרות. כל דבר שנעשה על ידי נגד רצוני הוא בעייתי. תובנה זו החלה לחדור לראשי ככל שהמשכתי והעמקתי בחומר העוסק בתאווה ובהתמכרות אליה.
מצד אחד קצת נבהלתי מההכרה שאני מכור, אך מאידך התמלאתי בשמחה, שמחה על כך שסוף סוף אני מבין ממה אני סובל, ושהסבל איננו לגמרי באשמתי במצבו היום. שמחתי גם על כך שהנה יש דרך ויש פתרון.
עצם ההכרה ומציאת ההתמכרות החדשה ( מבחינה מסוימת כך אני מרגיש כלפי 12 הצעדים) מלאה את כל אישיותי בתחושת סיפוק גדולה, שדחקה את הצורך במילוי סיפוק מיני בצורה שאינה ראויה. תחושה זו ממשיכה וממלאת את חיי, ונכנסת לאט לאט לרבדים נוספים בחיי היום יום שלי. בסיפורו של ביל הוא מתאר כיצד הדרך החדשה שלו (12 הצעדים) הייתה פתרון כמעט לכל הבעיות, והסכסוכים שהיא פגשה. אני יותר ויותר מתחבר לתובנה ש 12 צעדים היא אכן דרך חיים כללית ולא רק פתרון להתמכרות, אבל זה נושא בפני עצמו.
אני כותב את כל זה, כדי לנסות ולהבין את הרתיעה הטבעית המונעת מכל אלפי המכורים לתאווה בציבור שלנו. (הלוואי והייתי טועה) שעדיין לא התחברו לדרך החיים של 12 הצעדים. הם בוודאי לא רוצים להאמין שהם מכורים לתאווה, ומה לעשות שה א-ב להתחיל בפתרון הוא ההכרה בבעיה. אני אישית שומע מדי פעם על סיפורים של בעיות שלום בית ובעלים מתוסכלים ומסובכים, אצל אנשים שבחייהם בחוץ הם נקראים מוצלחים ומצליחים. אך משהו תקוע אצלם בתוכו. אני לא יודע אם הכל נובע מבעיות התמכרות לתאווה, אבל יש לי יסוד סביר להניח שזו הצטברות של תסכול ומרירות הקשורה לכך.
לו רק היה אפשר להסביר את מהות עניינים אלו, היו נפתרים הרבה בעיות, והיה נחסך המון סבל.
