לאחרונה שמעתי חבר ותיק משתף על הימים הראשונים שלו בקבוצות. הוא סיפר שהמסר שהוא קיבל היה שהדבר הכי חשוב בחיים שלו זה לא להשתמש בתאווה. החברים היו אומרים לו: אם הגעת לסוף היום ולא השתמשת - היה לך יום מוצלח, ולא משנה כל שאר הדברים שקרו לך.
כמו לכל בן אדם בעולם, גם לי יש ימים טובים יותר וטובים פחות, ויש גם ימים גרועים. ככה זה העולם שלנו. אבל אצלי כאשר מגיע יום רע, אני נמצא בסיכון גדול הרבה יותר מאשר אדם רגיל, כיון שאצלי הסכנה היא שאחזור להשתמש בתאווה. ביום כזה אני צריך להזכיר לעצמי שלא משנה מה יהיה המחיר - לשם אני לא חוזר. ואם הצלחתי לעבור יום רע בלי לפנות לתאווה - אז למעשה היה לי יום מוצלח מאוד, למרות הכל.
המנגון של הרס עצמי הוא לא ייחודי לנו כמכורים, וגם המנגנון של בריחה לא הומצא על ידינו, אבל ההבדל הוא רק במה שאנחנו עושים איתם ועד כמה הם מסוכנים לנו. יש מי שיום גרוע יגרום לו לרדת על חפיסת שוקולד, להרגיש קצת רע וללכת לישון, יש מי שיום דפוק יגרום לו לברוח לראות סרט או אפילו שניים, אבל יש מי שיום גרוע יכול לגרום לו ללכת להשתמש בתאווה. אז נכון שחפיסת שוקולד זה לא הדבר הכי בריא בעולם, אבל זה גם לא נורא. לעומת זאת אם אני חוזר להשתמש בתאווה - אני מסכן את עצמי וכל דבר אחר שחשוב לי בחיים.
וזה לא משנה שאני בתכנית, ולא נוגע כמה יש לי ימים טובים ויפים, כי כאשר מגיע יום גרוע, אני משתכנע במהירות שהכל דפוק ואין סיכוי לכלום, והדבר היחיד שיכול לעזור הוא אם אחזור לפורנו ולתאווה, כי שם - ורק שם - אוכל להיבלע בתוך האקסטזה הזאת שתשכיח ממני הכל ותהיה הפיתרון המושלם לבעיות שלי. והענין הוא שזה נכון, ובאמת אם אשתמש בתאווה אז לפחות לזמן השימוש יהיה לי פסק זמן מהבעיות, ואוכל לשקוע לחלוטין בתוך הערפול חושים המשכר הזה, אבל הבעיה היא שהמחיר של זה יהיה יקר כל כך שאני לא יכול לשלם אותו.
לכן, כאשר מגיע יום גרוע, אני צריך להזכיר לעצמי שלא משנה מה המחיר - תאווה זה לא בא בחשבון. נקודה. לא משנה כמה כואב, ולא משנה כמה מפתה להשתמש בתאווה בתור פיתרון, זה פשוט לא יקרה.
זה מה שדוחף אותי לא להישאר במצב שלי אלא להתקשר לחברים, לשתף, ללכת לקבוצה (למרות שלא בא לי) ולעשות פעולות שיעזרו לי לעבור את היום הזה בשלום. ואז, אם אגיע לרגע שבו אני שם את הראש על הכרית ואני עדיין נקי - אני יכול לסכם את היום ולומר שהוא היה יום מוצלח.
