שלום.
הכלל המעצבן הוא די פשוט אבל מפתיע - תמשיך לעשות את מה שעשית בהתחלה, ועבד בשבילך.
זה משהו מוזר כזה...אחרי זמן שאני נקי, אני מחליט שכל מה שעשיתי קודם היה רק 'תקנות לשעת חירום' אבל סוף סוף הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה אז אני לא צריך את זה..
ה'וישמן ישורון ויבעט הזה' כל כך חזק אצלי דווקא, בגלל שתי סיבות, אחת היא שקשה לי להאמין שאני באמת מסובך עם מחשבות התאווה. באמת באמת, הרי הם לא לרמתי, אני בליגה גבוהה יותר, אז הנה, הימים הנקיים מהווים הוכחה, ואז להמשיך ולתחזק את מה שעזר לי זה מחייב להמשיך להתמודד עם העובדה שהתאווה ואני חברים עוד להרבה זמן...וזה לא מוצא חן בעיני, עדיף לא לעשות פעולות ולחזור לחיים...ואז...אופס...התאווה מחכה בפינה...
הדבר השני, הוא הצורך שלי להגיד לעצמי שאני טוב, וזך וישר ואהוב וחביב. ואז, במקום להשתמש במה שקיבלתי ולהודות עליו, על הדרך הרוחנית, העצות, השיתוף וכו' וכו' (ובסופו של דבר, לכוח העליון שלי, אלוהים), אני מדמיין שהכל אני. כך, אני יכול להשתמש בשינוי כדי לומר לעצמי סוף סוף: אני אהוב.
זו הייתה הבעיה שלי בשנה האחרונה, מתפלל לקבל את עצמי איך שאני, בכל מקום שאתה שם, אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה.
נתן במתנה