(הערה: כתבתי לפעמים קצת מוגזם ולא מדויק, אל תיקחו אותי על המילה. למשל, לא חשבתי שאני צריך לאונן חמש פעמים סתם כדי להיות מכור על בטוח, אבל רובו פחות או יותר מה שעבר, ועובר, עליי. באהבה)
אני חושב שלא כתבתי על זה מספיק, אבל כן. גם אני, הייתי (ועדיין) תקוע בטלנובלה רבת הפרקים העונה לשם "מכור או לא מכור" יאיי! פרק חדש כל יום ב9. או 10. או 11. או ב21 השעות הנותרות.
אז כן, יש את המשפט הזה שמי שמתחבט בשאלה הזאת הרבה זמן כנראה מכור והכל, אבל אצלי כמובן, כמו אצל כל אחד כנראה, המקרה שונה ויוצא דופן. מה, לא? אז יש מצב שאני מכור, ברור, אבל כלל כזה פשוט של "מי שמתחבט בשאלה" לא בהכרח נכון לכולם. אני צעיר וזה, ואני גם ילד מיוחד. תשאלו אפילו את הרב'ה של כיתה ג'.
טוב נו, אז יוצאים לברר. יאללה עולים לשיחה עם חבר ותיק מתחילים לשאול. אבל.. אוווווופס. באג בתוכנית.
מה מתברר?
לדאבוננו הרב,
התשובה נמצאת בתוכי! אוי ואבוי.
והבאסה הכי גדולה? שרק אני יכול לענות האם אני מכור או לא. סיוט!
אפילו החבר הותיק שנפל לתחתית התחתיות עם ההמון המון שנות נקיות לא יכול להגיד לי חד וחלק. "בעצתך היקר, אתה מכור/לא מכור 100%!"
חבל שאי אפשר לזרוק הכל על אמא/מישלאיהיה שיחליטו ויסבלו לבד.
חיים בוגרים זה באסה!
אוקיי. אין ברירה. חייבים לחפש את זה בעצמי, הרי אני סובל! אולי גם חוטא, למרות שייסורי המצפון מוסתרים טוב טוב בלב ויוצאים רק לעיתים מזדמנות. אולי באיזה דיכאון מזדמן?. טוב נו, לא משנה.
בקיצר, חייב לצאת מזה.
אז,
בעצתך, האם אתה מכור? מממ אתה צעיר. אפילו לא 18 למרות שממש עוד מעט. אולי זה יצר נעורים שיצא משליטה?
זאת אומרת זה לא כזה מופרך שאתה לא מכור, בסופו של דבר לקבוע סתם לאדם לא מכור, שהוא מכור יכול להזיק. מממ אולי אתה משתמש בתאווה כבריחה ממציאות החיים המעצבנת שדורשת להתמודד עם המון החלטות ולחצים ואנשים לא תמיד נחמדים וצינים ומעצבנים? זאת אומרת, זה פחות או יותר תיאור של מכור, אבל אולי אתה ברמה לא של מכור? הרי זה מוקדם מדי לקבוע!
טוב. אז לא מחליטים עדיין.
אבל... אתה, עדיין, סובל. אז, נגזר עליך להמשיך לסבול עד שתהיה מכור על בטוח?
אולי בכלל תאונן 5 פעמים ביום, תתקשר ל5 שיחות אירוטיות ואם גם אז לא תחליט, תמיד יש לאן להדרדר, ואז, לגמרי, על בטוח תהיה מכור.
טוב, נו, אז עושים פעולות, צעדים ראשונים. חוסר אונים מוסרים לאלוקים וכו'. פונים למטפל, מתחילים טיפול. הכל טוב ויפה.
פונים לאלוקים, צעד אחד המדהים. 13 יום עוברים, בנס, שיא חדש. נפלא! מצאתי את שחשקה נפשי, באמת.
אבל פתאום, כהרגלו בטומאה, הדיכאון מציץ מהחלון. דכדוך, אתה מת לספר למטפל מחר שאתה נקי שבועיים! הנה, הוכחתי! התוכנית עובדת. אתה גם עומד לקבל מדליה כסופה! נו, אז תיפול אחר כך! אבל מה לעשות, נופלים. מתרסקים.
אוקיי. איפה אני עכשיו? מממ לא בטוח שהיה כל כך נורא. למען האמת הייתה נפילה די בסדר, היה כיף. לא כזה נורא. בוא נדחיק את הדכדוך. הרי אתה לא יודע להתמודד איתו ממילא.
בוא פשוט נחיה וניתן לו להתפרץ לבד אוטוטו. הוא לא מאכזב.
בנתיים נופלים שוב ושוב, כי אחרי כל כך הרבה זמן בגטו חייבים להשלים פערי משקל. גם למי בכלל יש כוח לפנות לקב"ה כל פעם שיש תאווה.
וואלה, כבר לא נעים לספר לחבר'ה בפורום. מה הם יחשבו עליי? שאני סתם איזה בחורון מתלהב שמדבר גבוהות וחושב שהוא יכול לבד?
לא נעים. גם לא כיף לקבל מטבע של יום אחד שרק לפני שעות מספר היית לפני היום ה14.
אז מתעלמים. לא נלחמים, למי יש כוח? יושבים מול המחשב, נופלים. ושוב. ושוב. סך הכל בסדר. אין דיכאון הכי רציני.
ולילה אחד, קצת משעמם, כרגיל, יאללה פורנוווווווווווווווווווווווו עוברות כמה שעות, כבר כמעט בוקר, ובום. גמרת. ופתאום, הדכדוך/דיכאון/גועל נפש מציף אותך ברמות מטורפות ואתה כל כך חסר אונים שאתה חייב ליפול עוד פעם כי אין לך דרך להתמודד עם זה! ובום. הפעם קטן יותר, הגוף בקושי הספיק לייצר עוד זרע. הפעם אתה גם לא ממש נהנה. יושב, מלוכלך. מסריח. עור היד שלך עם "עור סבא" מרוב השעות שהיד שלך הייתה רטובה ואתה פשוט נגמר.
גמור.
חלש.
ריק.
מדוכא.
לבד.
ופתאום אתה מגיע לאיזו הכרה נפלאה כזאת.
איזה הסבר יש לזה שמשהו שגורם לך את כל התחושות הכי רעות שיש, גם גורם לרצות לעשות את אותם פעולות מזיקות למחרת??? ואפילו, לא נעים לספר, ממש עכשיו, ברגעים אלו ממש אתה רוצה.
הרי תמיד זה נגמר באותו אופן. גם אם השלוש ארבע פעמים הראשונות עוד סבילות, נקרא לזה, תמיד מגיעה הפעם הזאת שגומרת גומרת גומרת אותך! אתה בשפיך של הג'ורה. אז למה אתה חוזר לשם?
למה ריבונו של עולם?
ואתה בוכה. בוכה ומדבר עם אבא בשמיים.
מבין שאתה לא מסוגל יותר ככה.
אני, החלש הקטן הרימה ותולעה לא יכול יותר ככה.
אני לא יכול עם התאווה היא גומרת אותי!!!
גומרת.
ואני לא יכול בלי התאווה. לא מסוגל.
לא איתה לא בלעדיה!
ואתה פונה ליחיד שיכול לעזור לך.
בדמעות.
כי אני? אני רוצה תאווה. רוצההההההההה.
ואני? אני גם לא יכול לחיות איתה ביחד.
כן, אני סתירה אחת גדולה.
אבל יש אחד שכן יכול.
יש אחד שהוציא מוציא ויוציא אנשים, ממש כמוני, חלשים, מבולבלים, חוטאים, צדיקים, רשעים, עצבניים, רגועים, אוננים, שמחים, את כווווולם הוא הוציא מהמקום הזה. לכווווולם הוא סידר את החיים.
וגם לי, בעצתך הקטן, הוא יכול לסדר.
איך?
אם אני אתן לו לסדר.
בין אם זה דרך התוכנית, או כל שיטה אחרת.
בין אם אני מכור, אובססיבי, חוטא, בכל מצב. לא 'יפלא מה' דבר'.
לא פוסל את הצד שסובר שהקבוצות יכולות להזיק למי שלא מכור. קטונתי מלהבין מספיק. אולי אפילו אני כבר ניזוקתי סתם מהמחשבה שאני אולי מכור. יש מצב. אבל, הונחתי בידי חבר יקר פה וגם בידי המטפל שלי כן ללכת, לראות. ברוך ה' שכן יש אנשים שיכולים לעזור בהחלטות למרות הכל.
עדיין לא עשיתי את זה, אבל מתכווין בעז"ה בקרוב.
אז לסיכום, אני עדיין לא יודע אם אני מכור או לא.
והאמת, האמת הפשוטה, היא שאני פשוט סובל.
כן, יש לי בעיה.
אולי אני רשע, אולי צדיק. אולי חולה, אולי חוטא.
אבל, מה לעשות, כן, יש לי בעיה.
לא תמיד אני מוכן לקבל את זה באהבה. לפעמים זה קשה להבין למה ה' נתן לי את המשא הזה על הגב.
המשא הזה שאולי הוא לא התמכרות, אבל הוא לא קל בכלל.
ה"רופאים" שאליהם הלכתי עד היום, לא נחלו הצלחות מרשימות.
אז אם הרפואה שלי זה מטפל, וקבוצה של מכורים-חולים-כאלה-שקוראים לעצמם סקסהוליסטים-עם-הצעדים-המוזרים-שלהם זה מה שאני צריך בשביל לצאת מהבעיה שלי? כנראה שזה מה שאבא בשמיים רוצה שאעשה.
רצונו, ולא רצוני.