ישנן המון סיבות בגללן אדם יכול להתחיל החלמה או להגיע לפורום, או לרצות להפסיק, אבל ממה שאני מכיר יש רק סיבה אחת שיכולה באמת לדחוף אותי להפסיק את השימוש בפורנו. אז זה מתחיל כמובן מכך שזה "עבירה", או שזה בגידה באשתי, או שזה גורם לי לבזבז זמן בעבודה וכן הלאה וכן הלאה, המון סיבות טובות מאוד, שכל אחת מהן היתה אמורה בפני עצמה להספיק עבורי כדי שלא אמשיך את ההתמכרות שלי, אבל למרבה הצער - אפילו כל הסיבות ביחד לא הצליחו לעצור אותי.

הנה דוגמא. אשתי תפסה אותי פעם ראשונה ואחרי כמה שנים תפסה אותי פעם שניה. ידעתי שאין לי עוד צ'אנס ואם היא תופסת אותי פעם נוספת - אני מפסיד את כל חיי המשפחה שלי. אין ספק שזה איום רציני מאוד, ובאופן הגיוני זה היה אמור להיות סוף פסוק, כי אם אני חושב על כל פעולה אחרת שהיתה מסכנת את כל החיי משפחה שלי - ברור לי שהייתי מעדיף להמנע מאשר להסתכן. אבל כאן זה היה שונה, ידעתי שזה מסוכן, ידעתי גם שבמוקדם או במאוחר אשתי תתפוס אותי (כי תכל'ס, סוף גנב לתליה, ואי אפשר להסתיר את זה לנצח), אבל זה לא עזר לי והמשכתי לעשות בדיוק את מה שעשיתי לפני כן.

גם הענין של העבירה היה בערך אותו דבר. ידעתי כמה זה חמור, וידעתי בדיוק מה הגדר של העבירות שאני עובר, כולל כל המדרשים והאזהרות המפורטות יותר שקשורות ל"חטאים" שלי, אבל בתכל'ס - המשכתי לעשות את אותו דבר. וזה גם כן מוזר, כי בתכל'ס אני לא יאכל חזיר גם אם תהיה לי לכך תאווה מאוד חזקה, כיון שאני יודע שזה אסור וכו', אבל כאן שזה עבירות הרבה יותר חמורות - אני עובר עליהן בשאט נפש בלי שום בעיה שוב ושוב, במזיד ובכוונה תחילה.

אז בעצם כשאני חושב על זה, נראה די ברור שמכל הסיבות הנכונות לא יכולתי אף פעם להפסיק, והאמת שכנראה גם לא באמת רציתי להפסיק. לא שממש לא רציתי, אבל הרי התאווה זה אני בעצמי, אז ה"אני" של התאווה רצה יותר חזק מאשר ה"אני" שפחד מאשתי או ה"אני" שלא רצה לעבור עבירה. אז מה כן יכול לשכנע אותי להפסיק? רק כאשר כאב לי. לא כאשר אשתי רצתה שאלך לטיפול, לא כאשר פחדתי להפסיד אותה, לא כאשר רציתי להיות אבא טוב לילדים שלי, אלא כאשר אני סבלתי מספיק. זה קצת דומה לאדם שרוצה להפסיק לעשן בגלל שזה עושה ריח לא נעים לבגדים, סיבה שבדרך כלל לא מספיק טובה כי להפסיק. גם כאשר הוא רוצה להפסיק לעשן בגלל שאשתו לא שמחה מכך - זה בדרך כלל גם כן לא מספיק. אבל מה כן? כאשר המעשן משתכנע שזה מסוכן לו ורע לו, אז יש סיכוי שהוא יכול סוף סוף ללכת לגמילה ולהפסיק לעשן.

עד שלא כאב לי חזק מספיק - לא רציתי לעזוב את הפורנו והתאווה. תכל'ס, לא היתה לי סיבה מספיק טובה לעשות את זה. הם היו שם בשבילי מתי שהייתי צריך אותם, פתרון זמין ונוח, ובדרך כלל גם חינמי, לכל הבעיות בחיים שלי. יום רע בעבודה? אין בעיה! יש פורנו. בעיות עם אשתי והילדים? מצוין, אפשר לברוח לתאווה. קשיים כלכליים? - כנ"ל. אז למה שאעזוב את זה רק בגלל שזה מפריע למישהו אחר?. אבל כאשר נהיה לי עצמי כואב, והבנתי שזה לא באמת שווה לי, אז פתאום הסכמתי בצער רב לוותר על התאווה שלי ולהמשיך הלאה בחיים. זה לא קל, כל יום מחדש שאני צריך לוותר על התאווה זה לא פשוט כי אני רגיל אליהם והם ליוו אותי כל כך הרבה שנים בנאמנות, אבל כל יום מחדש (ולפעמים כל דקה מחדש) אני נאלץ לוותר עליהם אם אני רוצה להמשיך לחיות.

ערב טוב

  אני מסכים עם כל מילה . רק שהבן אדם רוצה להשתנות ובדרך כלל זה כשנוגעים בחר'  בלי לחץ של מישהו אחר.                                        אז אפשר לעלות על דרך . מי כמוני יודע .
 
 

נדמה לי שכבר כתבתי את זה בתגובה לפוסט אחר של זלמן, אבל ראוי הדברים שיאמרו שוב.
המסר המרכזי והעמוק ביותר שאני לוקח מקריאת הדברים שלך, זלמן, הוא שלמרות שאני כרגע במצב יחסית רגוע. למרות שלפני שהתחלתי את ההחלמה שלי לא נפלתי בצורה כל כך חזקה, וכל התאווה שלי התפרצה דרך האינטרנט ולא במציאות בפועל, ובמובנים רבים היה לי יחסית 'נוח'. יכלתי להמשיך כך עוד שנים. להרגיש בשליטה, להתרסק, לבכות, להכחיש, לחזור להרגיש בשליטה, להתרסק וכן הלאה.
אנשים כמוך, שמערערים לי את תחושת השליטה, ואומרים לי: נתן חבר יקר, אתה יכול מאוד בקלות להגיע לאיפה שאני הגעתי. תתעורר. אם לא תטפל בעצמך עכשיו, אם לא תבין שזה כואב לך כל כך שאין לך ברירה. אם לא תפסיק להכחיש כל הזמן ולרמות את עצמך את אלוקים ואת אשתך, אתה תגיע בדיוק לאיפה שאני הגעתי. אז קדימה.
והקריאה הזו, שמהדהדת בי כבר חודשיים, גורמת לי להמשיך לכתוב כאן, להשתתף בקבוצה, וסוף סוף - פעם ראשונה בחיים, להבין שאין לי ברירה - אני חייב לטפל בזה.

תודה
נתן

שלום זלמן

לא כ"כ מסכים אם הדברים.

כל אחת מהסיבות שמנית התקיימו גם אצלי (אם כי בעוצמה פחותה) וכל אחת מהן בנפרד דחפה אותי לחפש פיתרון. אלא שלא מצאתי.

רק כשגיליתי את האתר הזה הבנתי שיש לי סוג של התמכרות, ומצד שני שיש פתרון. באותה שניה קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב.

זה לא שעד עכשיו לא רציתי, עד עכשיו לא ידעתי איך.

יופי, אז כעת יש פתרון. אבל כדי להישאר בפתרון, צריך יותר מאשר הסיבות הצדדיות.

אם תצליח להתגבר על ההתמכרות שלך בגלל שזה עבירה - אני מצדיע לך. ממה שאני מכיר מעצמי ומשאר החברים כאן, היחידים שבאמת רציניים לגבי ההחלמה שלהם הם אלו שכואב להם מספיק.

יש כאן אלפים שבאים והולכים, יש כאן מאות שכותבים ובוכים, אבל יש קבוצות מאוד קטנות של חברים שבאמת רציניים לבגי ההחלמה ובאמת עושים משהו ולא רק מייללים ומספרים כמה קשה ו"איזה כיף שמצאנו את האתר". כי בתכל'ס, האתר הזה הוא כלום בלי העבודה שלנו, ואת העבודה - כמעט אף אחד לא רוצה לעשות. אלו שאני ראיתי שמוכנים לעשות, הם אלו שכואב להם. יתכן שיש אחרים שאני לא מכיר - אני לא בא לומר כלום על אף אחד. אבל אני מספר מה אני ראיתי.

זלמן,

חזק מאוד !!!

אין לכם מושג כמה שזה נכון !!!

זלמן אתה צודק מאוד
    לגביי עברתי את הכואב כבר (חוץ מכאבי גב שיש לי שנים נקווה שגם יעברו עם המתנות שבדרך). והייתי מיואש בלי אמונה בעצמי . עד שהגעתי לפה
           

אני מבין שזה ממש רע, אבל לא כאב לי מספיק כנראה. אני מטפל בזה, אבל עובדה שאני נופל...
שאלו את זה כבר: איך אפשר שיכאב מספיק בלי להגיע לתחתית? כי אני די רחוק משם כרגע...אני לא רוצה להגיע לתחתית ואז להבין שכואב לי!

חוץ מזה, למדתי שצריך למסור את החיים לה'...וזה עוזר במצבים שיש קשיים שבהם אני לא בורח לתאווה כי אני סומך על ה'.
אבל זה לא עוזר לי כשהכל בסדר ושסתם בא לי להתפרק קצת. כשהכל בסדר זה אפילו יותר קשה לי!

לפעמים צריך תאונה כדי להזדעזע, ולפעמים מספיק לראות תאונה של מישהו אחר כדי לברוח. יש לך כאן מספיק אנשים שעברו תאונות רוחניות כדי שתיזהר מהמשחק באש.

לגבי המסירה של החיים לה', כל הענין הוא למסור את החיים כולם ולא רק כאשר קשה. זה לא חכמה להתפלל כאשר מישהו חולה, אלא צריך להתפלל באמת תמיד. תנסה להתחיל עם דברים קטנים כמו דקה של דיבור עם ה' בבוקר (בלי קשר לתפילה שלך), ואחר כך תנסה להרחיב את זה.

בהצלחה חבר

לילה טוב
מנסיוני המר התחתית היא לאו דווקא לעשות את הדברים הגרועים ביותר
  זה מצב נפשי במחלה שאתה מרגיש חסר שליטה לגמרי . מיואש עד כדי למות ח"ו
      כל אחד והתחתית שלו

אוי... הכאב הנכסף...
 

סוד הכניעה כתב on 22 מאי 2012 13:50:

הכאב בהחלט הוא הקטר שהניע את ההחלמה שלי,
הבעיה שגם אותו אני שוכח..
זה מה שאני מקבל בקבוצות החיות, תזכורת עד כמה כאב לי.
תודה בעצתך. על עוד גילוי יהלום 'מהבוידעם'.
התחברתי מאד.
מבקש מה' עזרה בפיתוח ה'רצון' לעשות פעולות החלמה.
"זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה ישתחרר"..
במהרה בימינו. אמן.

יום טוב ומחלים.
 

ישר כח על העלאת הפוסט מהעבר :-)

הכאב הוא מאוד חשוב כדי לתת את הדחיפה להכנס לתהליך ההחלמה, אבל כפי שלמדי על בשרי, מתישהו  הוא מתחיל לפוג ואם לא עושים משהו כדי לחדש אותו האנרגיה לפעול יורדת ואתה מתדרדרים גם בהחלמה.

אפשרות אחת כדי לשמור על מתח גבוה היא, כפי שציינת, להשתתף בקבוצות ולחדש את מנת הכאב ע"י שמיעת הסיפורים של החברים.
אבל לאחד כמוני, שלא מגיע לקבוצות החיות, הפתרון שאני מציע הוא לבצע רוטינה-פעולה קבועה שלא מצריכה הרבה אנרגיה כל יום. אני מאוד משתדל לכתוב לפחות תגובה ביום בממוצע כדי לשמור על קשר לאתר. כמו כן אני מקביד להאזין למסר בקבוצה הפתוחה של יום חמישי בצהריים.

ברור לי שמה שכתבתי יקפיץ חלק מאנשי הקבוצות החיות ולכן אוסיף שמה שכתבתי נועד לעזור לאלו שלא הצליחו להביא את עצמם לקבוצות ובכ"ז רוצים לשמר את מתח ההחלמה.

אלי, נראה לי שאני עדיין בשלב של לקבל נכונות של ההתחלה. אחר כך? זה לאחר כך...

לעצם הפוסט, הזדחלה לי גאווה שבזכותי, כך נראה, הפוסט הזה נשלח במייל היומי.
האמת שה"טריק" די פשוט. חוזרים להודעות הראשונות יותר בפורום, ויש המון חומר מ2012 של כותב הפוסט...