החולשה שלי היא לפתוח את הבוקר. אני חסר אונים מול הבוקר כמו שאני חסר אונים מול החוסר אונים עצמו: היום מלחיץ אותי ומתסכל אותי. העובדה שהוא רק מתחיל ויש כל כך הרבה זמן ודברים שצריך לעשות עד הערב מעצבנת אותי ומרגיזה.
היום אשתי החליטה שאנחנו חייבים לצאת ב8 לבנק כדי להגיע בדיוק כשהבנק נפתח. אחרי שאמרתי שאני לא רואה את זה קורה בגלל שגרת בוקר איטית יותר היא המשיכה להציג את זה כאילו אפשר, ואנחנו נלך.
עכשיו, בעשרה לשמונה, זה הוביל להתנגשות וריב שאני לא מצליח להשאיר מאחוריי ולהתחיל את היום. אני מקווה שהשיתוף הזה כאן כבר עזר לי להשאיר את זה מאחוריי ולהוציא את הכעסים שלי לאור כדי לפתור את המקרה הזה.
אבל זה כן משהו שעושה אותי חסר אונים: הכעסים שלי נשארים בתוכי ולא נותנים לי מנוח. אני מתחיל לכעוס גם על עצמי בשלב מסוים, כי הרי למה אני כועס, ואז אני מתחיל לכעוס עוד יותר על מי שגרם לי לכעוס. כמו קרוסלה שאי אפשר לעצור עד שקורה משהו ממש טוב שישפר את הרגשתי.
בעצם אולי אפשר לומר שאני כועס על ה'. ככל שמתהדקת התפיסה הזו, שהכל ממנו והוא מביא אליי את כל הדברים, אני בצורה סמויה (ומאז שהתפרצה המחלה גם בצורה גלויה) כועס עליו ומשחית את הנפש שלי.
"אלי, אנא עזור לי להשתחרר מכעס , ולהפסיק לראות את העולם והאנשים שבו כשולטים בי. הוכח לי שלמעשיהם השגויים של אנשים, דמיוניים או אמיתיים, יש את הכוח להרגני. עזור לי לאלף את הטינה שלי על ידי הבנה שהאנשים שנהגו איתי שלא-כהוגן כנראה חולים רוחנית. סייע בעדי להעניק את אותה הסובלנות, אכפתיות ואיפוק שהייתי מעניק בחדווה לחבר חולה. עזור לי לראות את האדם החולה שהוא. אבא שבשמיים, תראה לי איך אני יכול להיות לו לעזר ולשמור אותו מתחושות של כעס. אבא, עזור לי למנוע נקמנות או ויכוח. אני יודע שאיני יכול להיות עזר לכל אדם שבעולם, אך לפחות הראה לי איך לנקוט גישה סובלנית כלפי כל אדם שבראת."
תפילת צעד 4 (בתרגום חופשי).
