בואו ונעשה קצת סדר עם עצמנו, 

הדבר שהכי אהבנו לעשות הייתה התאווה (שמישהו יתקן אותי אם אני טועה) חשבנו עליה ביום ובלילה, חיפשנו כל דרך ואמצעי כדי להגיע אליה. היא הייתה החבר הטוב ביותר שלנו, יותר טוב מהאנשים הקרובים ביותר אלינו, אפילו יותר קרוב מנשותינו.(מה לעשות) היינו מוכנים להקריב בשבילה את עתידנו את פרנסתנו ואת שמחת חיינו ומה לא? כל פעם שהרגשנו אותה בסביבתנו דפיקות הלב שלנו הואצו, כל פעם שהיינו נגישים לחומר הקשור אליה התרגשנו. כאשר היא לא הייתה בהשיג ידינו, הינו בדיכאון וציפינו לה בכיליון עיניים. חצינו בשבילה ימים ונהרות, כמעט פירקנו בשבילה את התא המשפחתי שלנו. מסרנו לה את הכול והתמסרנו לה בכל.

או אולי,

הדבר שאמלל ביותר את חיינו הייתה התאווה. (שמישהו יתקן אותי אם אני טועה) התייסרנו בגללה ביום ובלילה. חיפשנו כל דרך ואמצעי כדי להתנתק ממנה. היא הייתה הדבר המעיק ביותר עלינו. מעיק יותר מכל מה שהעיק עלינו. היא איימה על עתידנו על פרנסתנו על שמחת חיינו ומה לא? כל פעם שהרגשנו אותה בסביבתנו ידענו שמשהו רע הולך לקרות. כל פעם התייסרנו לראות את עצמנו מובלים חסרי אונים בעל כרחינו אחר חומרים הקשורים אליה. כאשר היא לא הייתה בהשיג ידינו הרגשנו בתוכנו שכך עדיף. היא לקחה אותנו למקומות אליהם לא חלמנו בחלומותינו השחורים להגיע.
חצינו בשבילה ימים ונהרות, כמעט פירקנו בשבילה את התא המשפחתי שלנו. מסרנו לה את הכול והתמסרנו לה בכל. הפכנו לחסרי אונים.

התבלבלתם? אני ממש לא.

"אמר ריש לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות". שתי פניה של התאווה אמתיות. הרי אם היא לא הייתה כה טובה ומתוקה, לא היינו מתמכרים אליה. מי שמשכנע את עצמו שהיא לא טובה משקר את עצמו. והשקר הזה עתיד לפגוע בו כבומרנג. אני מתנתק מהתאווה ומשכנע את עצמי שהיא רעה ומאוסה בכך אני מזלזל בה ומוריד את דריכות החושים שלי כלפיה. כשהיא תחזור (והיא תחזור) אני אפול שוב ברשת.

אני מצהיר בזאת שהתאווה ממש מדהימה ומרגשת אותי, אבל ככל שהיא מדהימה ומרגשת היא מסוכנת. אני מביט בה במבט מפוכח וצלול, ויודע כי אסור לזלזל בה, ברגע שארגיש שמץ של זלזול, אדע שגלשתי שוב לתוך הגאווה המסוכנת שתרים אותי לגובה, רק כדי לזרוק אותי אחר כך למטה, להתרסקות. העבודה על הצעד הראשון עומדת ומזהירה אותי כל פעם מחדש לא לזלזל באיטלגנציה של התאווה. צוחק מי שצוחק אחרון.

אז מה נשאר?
אנחנו אוהבים את התאווה, או לא?

תשובות יתקבלו בברכה.

ידידי, אתה הולך ומשתבח!

התשובה שלי היא שהתאווה היא אני, ולכן היא יכולה להיות גם וגם בצורה הכי אכזרית. אדם רוצה לאכול וליהנות אבל גם רוצה להיות רזה ויפה. אז הוא מסתער על הקלוריות ואחר כך עושה דיאטה, אבל ברור ששניהם זה אותו בן אדם. רק שאצלנו זה נראה לנו משהו דתי ולכן קשה לנו להבין איך זה אני גם זה וגם זה, אז מי שרוצה תשובה "דתית" יידע שיש לנו יצר טוב ויצר רע.

אבל להסביר לעצמי ששוקולד זה "לא טעים" לא יעזור. יותר יעזור שאני יודע ששוקולד זה טעים אבל משמין ולכן אני מוכרח לוותר. גם לספר לעצמי שאישה "חמת מלא צואה" לא ממש עוזר לי. עדיף לי לדעת שפורנו זה אחלה דבר שבעולם, אבל אין לי ברירה אלא לוותר.

כוכב חדש נולד!
כל הכבוד "אדם יסודו"!!!

אוקיי, כבר היו כאן דיונים פילוסופיים על הנושא ומכיון שאני לא רואה את ההתמכרות כנושא פילוסופי אני מעדיף לא לדון בכך. לא מעניין למה אדם נפגע בתאונה, מה שמשנה זה המצב הסופי שלו ואיך הוא מתרפא. כל הדיון בשאלה האם יש לי נשמה אחת או שתיים והאם היצר הרע הוא חלק ממני או ממנו - לא ממש רלוונטי עבורי.

אם יש חברים שמרגישים אחרת ורוצים לדון בכך - בשמחה. אותי אישית זה לא מקדם הרבה. אותי מקדמת דווקא התובנה שלך שאומרת שהתאווה היא כיף (ולא משנה למה היא כיף), כי זה עוזר לי לדעת איך לנסות להתמודד עם עצמי.

התפרסם פעם במייל היומי הטקסט הזה:

מכתב מן ההתמכרות
(מתוך הספר באנגלית "the Mask in the Mirror" מאת אליה כ"ץ)
באתי שוב לביקור. אני אוהבת לראות כיצד אתה סובל בנפשך, בגופך, ברוחך וביחסיך עם אחרים. אני רוצה שתהיה חסר מנוחה, כדי שלא תוכל להירגע לעולם. אני רוצה אותך קופצני ועצבני וחרד. אני רוצה לגרום לך להיות עצבני ונרגז כך שכל דבר וכל אחד יגרמו לך אי נוחות. אני רוצה שתהיה מדוכא ומבולבל כדי שלא תוכל לחשוב בבהירות או באופן חיובי. אני רוצה לגרום לך לשנוא כל דבר וכל אחד – במיוחד את עצמך. אני רוצה שתהיה מלא רגשות אשמה וחרטה על הדברים שעשית בעבר כך שלעולם לא תוכל להשתחרר מהם. אני רוצה לגרום לך להיות מלא כעס ושנאה כלפי העולם על מה שהוא ועל מי שאתה. אני רוצה שתרחם על עצמך ותאשים כל דבר חוץ מן ההתמכרות שלך במצב הדברים. אני רוצה שתהפוך לרמאי ובלתי אמין, וכך תשקר ותוליך שולל אנשים רבים ככל האפשר. אני רוצה שתחוש פחד ופרנויה ללא כל סיבה ואני רוצה שתתעורר בכל שעה משעות הלילה ותזעק לקבל אותי. אתה יודע שאינך יכול לישון בלעדיי; אני אתך אפילו בחלומותיך.
אני רוצה להיות הדבר הראשון שאתה זוכר כשאתה מתעורר בבוקר והדבר האחרון שאתה נוגע בו קודם שעיניך נעצמות. אשמח להרוג אותך, אבל אני מוכנה להסתפק בכך שאכניס אותך לבית חולים, למוסד אחר, או לכלא. אבל אתה יודע שאמשיך לצפות לך גם כשתצא. אני אוהבת לראות אותך מאבד את השפיות אט אט. אני אוהבת לראות את כל הנזק הגופני שאני גורמת לך. אני לא יכולה להתאפק מללגלג ולגחך כשאתה רועד ומתחלחל, כשאתה מצטמרר ומזיע בעת ובעונה אחת, כשאתה מתעורר לתוך סדינים ושמיכות ספוגים ברטיבות.
מדהים כמה נזק אני יכולה לגרום לאיבריך הפנימיים, ובה בעת לעבוד על המוח שלך ולהרוס אותו חתיכה אחר חתיכה.
אני מעריכה מאוד את הקרבנות הרבים שאתה מקריב עבורי: המשרות הטובות לאין מספר שהקרבת עבורי. כל החברים הטובים שאהבת באמת – וויתרת עליהם למעני. ולמעלה מזה – אלה שהפכת לאויביך בגלל מעשיך הבלתי נסלחים – עליהם אני עוד יותר אסירת תודה.
ובפרט אהוביך, משפחתך, ואנשים החשובים ביותר עבורך בעולם. אפילו אותם זרקת למעני. אינני יכולה להביע במילים את הכרת הטוב על הנאמנות שלך כלפיי. הקרבת את כל הדברים היפהפיים האלה בחייך רק כדי להקדיש את כל כולך עבורי. אבל אל ייאוש ידידי, כי עליי תוכל תמיד לסמוך. אחרי כל מה שאיבדת בחיים, תמיד תוכל לסמוך עליי שאמשיך לקחת. אתה יכול לסמוך עליי שאחזיק אותך בגיהנם בחיים, שלא אוותר על גופך, נפשך ונשמתך. כיוון שלא אגיע לסיפוקי כל עוד לא תמות, ידידי היקר.
שלך בנאמנות
ההתמכרות שלך

מקפיץ.

תודה על ההקפצה דייב ממש נוגע ברבדים העמוקים של הנפש, הרצון להתמסר להתמכרות ולקבל "שכר עברה עברה", אפילו להינות ממנה אי אפשר כי מגיע אחרי זה סבל