כשאסון פוגע, כשהכאב מפלח את הלב, אני נסגר, נאטם. ורק דמעה אחת סוררת, מתגנבת מבעד לחומה המונעת משיטפון הרגשות להציף אותי.

מוות. כאב. אטימות. כורח המציאות שאין מנוס מפניו. נכה רגשות.

אני רואה ולא רואה, מתקרב מעט אבל בורח. מפחד מהרגשות, חושש מהכאב הבלתי נמנע.

ושוב אטימות, ושוב כאב - ושוב אטימות...

אין דמעות, אין כאב. רק אטימות.

אני כבר לא כל כך מתייחס לזה. לפעמים משהו חודר, אבל אני בדר"כ מתנתק.
נשמע קצת אכזרי, אבל אני מרגיש שפיגוע פה דקירה שם כבר לא ממש מעניינים אותי
אני מניח שאם אתעמק בפרטים ארגיש כאב.
ועם זאת, אני לא מרגיש בעיה עם זה (מלבד אולי הפחד להיתפס לא טוב בגלל איך שאני מרגיש...). האם אני מודחק עד כדי כך או שמא סתם לא רגיש?
מעניין, אני יכול לשמוע על משפחה שנהרסה ולא להתייחס. לעומת זאת, אם מישהו ציני כלפיי בנקודה רגישה, אני לוקח את זה הרבה הרבה יותר קשה..

כאב..................................
הוא הדבר ששילמתי מחיר כה יקר כדי לברוח ממנו.

אסירות תודה היום אני לא משלם את המחיר הזה. מעדיף לכאוב מאשר להשתמש ולהפסיק להרגיש.

אסירת תודה על זה


ואליך בעצתך היקר
בהחלמה אחי

אוהב
הושיעה

איייי חייבים להתחזק במשהו.
איך אשה בת 39 נרצחת בכזו קלות איך???

אוהב אותך.

מזדהה בחלק.

כן יכול לכאוב יותר. אבל דיי בורח מהמקום של לשאת עלי את הכאכ.

קשה לי עם ההבדלים הדקים שם.

מתפלל לאלוקים להכוונה ושפיות.

חיבוק

קשה.
אבל התרגלתי...
וזה מה שמתסכל.
אני רוצה לכאוב
אבל זה לא יוצא
מתפלל
לשמור על הפיכחות
ויום יבוא וגם הרגשות
יחזרו...