שלום
לכל באי הבית הגדול והקדוש הזה
הנני בזאת לשתף מקצת מרגשי ההוד שיש לי כלפי שמור עיניך ומה שהמקום הזה אפשר לי בחיי בסייעתא דשמיא,
היום יום הולדתי הרביעי ואני עדיין מכור לתאווה ועדיין מלא פגמי אופי ומידות רעות, אבל החסד אלוקים אני נקי ומפוכח ומודע למה שעובר עלי , לרגשות ולפגמים שמפעילים אותי,
לו אני כותב את ההודעה הזו לפני ארבע שנים כנראה שהייתי מתנסח כך:
אמנם אני יוצא ובא באתרא קדישא הדיין כבר עידן ועידנים אך לא זכיתי שרוח המקום תחזיריני למוטב .
אז כן, אני כבר לא מאונן 1447 ימים ועשר שעות, וכן אני לא צפיתי בפורנו מאז, וכן הפנטזיות שלי הצטמצמו ב99.9%
וכן למדתי להכיר את בוראי ואת עצמי ואת מרכיבי אישיותי,
אבל מה הועילה בכל קניניה אם רעה בעיני עצמה, הרי אני לא עקבי בדרך ולא כל יום מתחייב להתחדשות ולא ממשיך בחשבון נפשי בכל עת והכל שעה, אני צובר טינות כעסים קינאות ושאר מרעין בישין ההופכים את חיי לבלתי נסבלים ולרצון לברוח לאינסטינקטים החייתיים לחזור שוב ושוב, אני לא עקבי בפעולות ובפורום
ואני לא
ואני לא ......
טוב
בואו נקטע את המונולוג המדכא הזה ונשנה פזה
הנ"ל הוא האינסטינקט הרגשי הטבעי שלי כמכור
להתמקד ב"לא"
וזה לא משתנה אם אני מניח לזרם לגרור אותי לריכוז עצמי ואגו נפוח, אני הופך נרגן ובלתי נסבל כלפי עצמי והסביבה
וגם אם אני לא משתמש בדפוסים של פעם , אני לא משוחרר ואני מחפש את הבריחה לפורקן כלשהו.
וחשוב לי לעצור לרגע ולהתבונן בכל הטוב שה' נתן לי בארבע השנים הללו במבט מחלים ,
אז ננסה שוב
שלום חברים
אם משהו היה מספר לי לפני ארבע שנים ויום שיבוא יום ואני לא אצטרך לאונן הייתי שולח אותו להסתכלות,
אני התייאשתי אחרי אין ספור נסיונות להפסיק, מה לא ניסיתי , שובבי"ם ת"ת תיקונים ראשונים ואחרונים תעניות שבועות וחרמות צדקה בכי וצעקה, ולא עלתה בידי ולו כמה שבועות נקיים...
אז כנראה שאני מבית מדרשו של בן דורדיא או אחר גם אני שמעתי באזני רוחי שובו בנים שובבים חוץ ממוטי שאינו ראוי לבוא בקהל (ומכאן נגזר שמי).
אז כשאני מביט לאחור ומונה 1447 ימים אני... היינו כחולמים ... כל הנרגנות שבעולם לא יוכלו לכבות את הכרת הטוב העצומה לבורא עולם שהביאני עד הלום,
שלא לדבר על בצעדה המדהימה שזכיתי לצעוד ברחמיו המרובים , צעד אחר צעד בדרך להכרת אלוקים עצמי וזולתי,
והכלים שצברתי בארגז הכלים שמאפשרים לי לבחור לוותר על טינה כמו על תאווה ועל כל פגם אופי מפריע...
ונכון שהרבה פעמים אני עצל מכדי להוריד מעל כתפי את הארגז הכבד לפתוח אותו ולשלוף את הכלי המתאים לרגע זה,
ונכון שלפעמים ליבי אומר לי שהארגז הזה כבד מנשוא וייטב לי אם אניחו בצד ואשטף בזרמת החיים כסוס שוטף במלחמה. אבל משום מה אבא אוהב דואג להזכיר לי שוב ושוב שלא אני נושא את הארגז אלא הוא הנושא את נושאיו,
אז היום אני אומר נשמת כל חי ואילו פי מלא שירה כים... אין אני מספיק להודות....
הדרך היא דרך החיים והיא ארוכה באורך החיים, אין זה קורס מזורז למאונן המצוי החש כי אין זה רצוי.
אלא מוטומופרוזה יצירת אדם חדש בעל כלים חדשים היכול לחיות חיים חדשים,
ועל כל זה פשוט אין לי מילים
אז תודה אבא
תודה שמור עיניך
תודה חברים
תודה
אוהבים
מוטי
