אל תדאגו לא שלי,של חבר.
עבר שבוע וכואב לי כלכך.
הנסיבות שהוא הרגיש שהוא לא יכול לשאת עוד את החיים
דומות לכאב שאני סוחב בחיי כל יום.
זה כלכך כאב שמצאתי את עצמי בהתמוטטות עצבים שהובילה להתעלפות.

הכאב הנפשי קשה מנשוא,אבל אני ממשיך לבחור בחיים.
זה למעלה מטעם ודעת לתפוס איך אדם שם קץ לחייו,ובאותה מידה אנחנו צריכים לבחור בחיים למרות הכל גם אם זה למעלה מטעם ודעת.

אני לא יודע כמה פה מתמודדים עם מטען נפשי שלי טראומות וטיפול פסיכיאטרי.
אבל זה לא פשוט במיוחד בכל מה שקשור ללא ליפול בתאוות.
אבל כל יום נקי מבחנתי זה מתנה.
ואני יודע שאני עושה כל מה שאני יכול וזוכר שהיחידי שיכול לשפוט אותי זה לא הסביבה ולא אני אלא הקב"ה,בלבד.

שנשמע בשורות טובות,שאנשים יבחרו בחיים.
תבחרו בחיים אנחנו נלחמים מלחמה משלנו כולנו חיילים באותה מלחמה כל חייל שנופל זה כואב לכולנו,כל יהודי שמרים ידיים זה כאב עצום עד עצם הנפש.

אסור להתייאש.

מעריץ אותך
תהיה חזקקקקקקקקק

כואב הלב,

אני מכיר חבר סקסואליסט שעזב את הדת בגלל ההתמכרות,

ועכשיו נתפס במע"מ,

זה מחזק אותי באסירות תודה כל יום על כך שיש פתרון וצריך להתאבד עליו


תמשיך להיות חזק

אני מתמודד עם טראומות וטיפול פסיכולוגי של שנים ארוכות ואני יכול לומר לך דבר אחד:
אושר זה עניין של החלטה.
כשתחליט להיות אסיר תודה על מה שיש לך, כשתחליט לתפוס כל נקודה של אמת ותחתור אל הערכים שלך ללא משוא פנים, כשתחליט להפוך את הכשלונות שלך לחלק מההצלחה.

"החסוי"
הדברים שאתה אומר הם נכונים.
אבל הם החלטה יום יומית.
הבעיה עם פוסטראומה,זה שכל מה שלא יהיה לך מתגמד ליד הסבל הנפשי היום יומי,שאין לך יכולת להתרכז במעשים פשוטים או לעשות כאלה.
לקום בבוקר זה אתגר כשלעצמו,אבל לפעמים בסוף יום זה לפעמים זה הופך למתנה.
כל יום ואדם זה שיעור וגם כל נסיון.
הפער שמצטבר בין הרצוי למצוי הוא לפעמים עצום אבל לפעמים הדרך היחידה לגשר עליו זה להמשיך ללכת ולהתפלל.
זה עניין של החלטה כל יום,אבל מה תהיה התוצאה לא תמיד תלוי בנו אבל צריך לעבור את זה במידה מסויימת של שמחה.
ניסיתי כמה פעמים פשוט להחליט ולהגיד לעצמי שיהיה אחרת שטוב וכל זה...אבל החיים מוכיחים שעבודה ותוצאות אמיתיות באות בסבלנות ולא בהחלטה של רגע. או מעשים והחלטות אימפולסביות. אבל אני שמח שזה מה שעזר לך....

כמעט שאי אפשר לדון אף אחד שעשה דבר שכזה, וודאי לא בנסיבות שכאלה. יחד עם זאת בכל הזהירות הנדרשת אפשר לומר שיש בזה משהו של בריחה מהתמודדות. צריך למצא פשר כלשהו בחיים כדי לרצות ולהתמודד עם כל מה שהם מזמנים. יש שמצאו בכאב עצמו את פשר חייהם וההתמודדות איתו היא זו שנותנת להם את הרצון להמשיך הלאה. או כפי שניסח זאת ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' ". ושוב, בלי לדון ח"ו שום אדם שעושה משהו כזה.

lovelife היקר
גם לי היו מכרים שהתאבדו. הגבתי קשה מאוד, כמו שאתה מתאר. מתישהו הבנתי שחלק מהתגובה הקשה, לא נעים לומר, הוא בגלל הרצון הסמוי שלי עצמי להתאבד. אני קצת כועס על החבר שעשה מה שאיני מעז לעשות; אני המום מהגילוי שההתאבדות באמת לא פותרת שום דבר - אז מה, אני צריך לוותר על פנטזיית ההתאבדות שלי? אני מרגיש קצת שותף למעשה שדמיינתי בראש הרבה פעמים, ועכשיו מרגיש קצת אשמה.
וכן על זה הדרך. ככה זה אצלי, זה לא מחויב שזה יהיה כך אצלך. אבל העיקרון נשאר: אני מגיב קשה לזולת לא בגלל מה שהוא עשה, אלא בגלל הכאבים הלא פתורים עם עצמי, שהמעשה שלו עורר. המבט צריך להיות פנימה: מה עלה כאן ומבקש התייחסות; ולא החוצה: למה הוא התאבד, מה הייתי יכול לעשות כדי למנוע וכו'.
בהצלחה. חיבוק

"דוקטור פנחס"
תראה היו לי שתי נסיונות התאבדות בעברי. ואני רק בן 20.
מאיזה שהיא סיבה הקב"ה דאג שהם יכשלו ואשאר בחיים.
אחרי סה הבנתי שאני כנראה צריך להתמודד.
ושיהיה בסדר.ויהיה טוב יותר וכך היה.
עם הזמן התחרטתי על המעשים המטופשים האלה כי הבנתי מה יכולתי להפסיד וכמה הייתי מכאיב לסובבים שלי וכמה זה מעשה מטופש שהוא פשוט לא פתרון אלא סוף להכל.
זה כאב לי כי הבנתי אותו.
זה כאב לי כי חבל לי על יהודי שלא איתנו כבר כי אם היה יודע כמה טוב מחכה לו על עבודה ותהליך שאפשריים היה זוכה להרבה דברים שלא דמיין אפילו שיהיה לו בחייו.
הבעיות הלא פתורות שלי כנראה ישארו כאלה,יש טראומות והשלכות שצריך ללמוד לחיות איתם וזה השלב הכי קשה בעצם,שלוקח הכי הרבה זמן אבל משתפרים לאט לאט מפעם לפעם ב"ה.
ו"אדם יסודו"
אי אפשר לשפוט אבל כאחד שהיה במקום הזה.
אתה פשוט מרגיש שאתה לא יכול לסבול ואתה לא רואה שום אור בקצה המנהרה ולא חושב על אף אחד ועל עצמך ועל ההשלכות או על העונש והחטא.

אתה כלכך כואב שכלום לא מעניין אותך.
מי שמפחד צריך לשמוח שהוא מפחד כי לפחות יש לו עניין בחיים יש לו עוד אמונה קטנה ומשהו להחזיק.
מי שמתאבד באמת מרגיש שאין ערך וטעם לשום דבר יותר.
טוב שלא נדע. ושלא נגיע למצבים כאלה.
ושהקב"ה תמיד יאיר לנו את האור בדרך ויפתח לנו דלתות בהמשך הדרך...וכמו שכתבתי הכוונה שאין יאוש בעולם כלל זה שאין מושג כזה בקיימות בחייו של יהודי. ואסור להתייאש.
צריך להיות חזקים ולזכור שה' רואה כל צעד שאנחנו עושים...ואני בטוח שגם כואב את כאבנו.
ה' לא שמח שרע לנו אבל כשהוא רואה שאנחנו מתאמצים הוא עוזר לנו...

''אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה''