חלק חשוב בלימוד הנגינה בכלים ממשפחת כלי הנשיפה הוא הפקת הצליל. אי אפשר לנשוף לתוך חצוצרה או טרומבון, חליל צד או סקסופון, כפי שעושים לתוך משרוקית או מפוחית. לכל כלי נשיפה ישנה טכניקה ייחודית, ועל מנת להפיק צליל נעים לאוזן (ולא צורמני), צליל מדויק ויציב ולא צליל שברירי, שיש בו הרבה מן הזיוף, צריך ללמוד אותה היטב.
הפקת הצליל היא אחד הנושאים הקשים להסברה. המורה יכול בקלות להורות לתלמיד היכן להניח את אצבעותיו, אך כיצד בדיוק להניח את הפה וכיצד בדיוק לנשוף לתוך הכלי, קשה הרבה יותר להגדיר במילים מדויקות.
כתוצאה מכך, נאלץ המורה להסתפק בניסיונות לתאר את חוויית הנגינה האישית שלו בכלי, מתוך תקווה שהתלמיד יקלוט את הכיוון הכללי, את רוח הדברים (תרתי משמע). התלמיד מצידו צריך לנסות לתרגל בעצמו את העניין.
השלב הזה זה עשוי להיות מייאש, מאחר והתלמיד מרגיש שהוא משקיע מאמצים אך לא קולט עדיין את העניין, אך המתמיד יגיע, בסופו של תהליך, לתוצאה משביעת רצון.
גם לאחר שיקלוט התלמיד את טכניקת הפקת הצליל, לא תהיה הנגינה שלו זהה לזו של המורה. לכל נגן יש גוון צליל הייחודי לו. מוסיקאים מנוסים יבחינו בהבדלים משמעותיים בין ביצועים של שני נגנים המנגנים מאותם תווים את אותה יצירה (הדבר מכונה "אינטרפטציה", הפרשנות של הנגן לתווים).
(בהקשר לכך, מעניין לציין, כי חלק מן המלחינים הגדולים ניסו "להיאבק" בפרשנות האישית של הנגנים, ולהכריח אותם לנגן בדיוק באופן שבו הם היו רוצים לשמוע את היצירה, בכך באמצעות כתיבת הוראות מילוליות ארוכות ומדויקות שמלוות את התווים, אך למרות זאת, עלה בידם רק לצמצם את תחום הפרשנות האישית, ולא לבטלו לגמרי).
***
"איך נכנעים?", שאל אותי פעם חבר יקר בשיחת טלפון. אני באמת לא יודע איך להסביר. כשהגעתי לכאן, קראתי פוסט של סוד הכניעה שהמשיל את הכניעה להורדת הראש מתחת לגל שוצף, במקום להיאבק בו, ומאז התחלתי לנסות לתרגל את זה.
אני לא יודע להסביר במילים מה בדיוק קורה אצלי ברגעים האלה.
אני כן יכול לומר, שאצלי הכניעה היא משהו אקטיבי. שאצלי, בתחילת הדרך, זו הייתה חוויה עוצמתית. שבעת ויתור הרגשתי תחושה פיזית חזקה באזור הלב, שדומה להרגשת הריגוש בעת שימוש (בעת כתיבת שורות אלה, ההרגשה הזו צפה ועולה). אחר כך, בהמשך הדרך שלי, התחושה נהייתה יותר רגועה ומינורית (כנראה שהתחלתי את היצירה בסולם מז'ור ועברתי למינור...).
אני יכול לומר, שהמשפט "אני חסר אונים אנא עזור לי" מאוד מבטא את התנועה הנפשית שלי שם (וגם אמרתי אותו מאות פעמים...). וגם משפטים אחרים בסגנון של "אני מוכן לסחוב את זה אם זה רצונך, אבל זה כבד לי מדי לסחוב את זה לבד. אני לא יכול לסחוב את זה בלעדיך. אני מבקש שתעזור לי לסחוב את זה".
אני יכול לומר, שבתחילת הדרך, מאוד עזר לי בעת התעוררות התאווה לדמיין את עצמי נופל על הברכיים בקול רעש גדול ברחובה של עיר. ומצד שני אני יכול לומר שבהמשך הדרך מאוד עזר לי לרדת על ברכיי בפועל דווקא על גבי כרית. להרגיש שהכניעה לפניו היא משהו טוב, נעים ומשחרר, ולא משהו אכזרי ונוקשה.
אבל כפי שכבר אמר מייסד תכנית 12 הצעדים להחלמה מתאווה (בהקשר אחר): "מילים לא יוכלו ספר" (הספר הלבן עמ' 154). אי אפשר לתאר במילים באופן מדויק את מה שנעשה ומה שמתחולל שם.
מה שחשוב הוא, לתרגל כניעה: לחשוב כניעה, להרגיש כניעה, לדבר כניעה, לכתוב כניעה, לבקש כניעה, לבטא כניעה בשפת הגוף...
העיקר שלא להתייאש באמצע הניסיון ללמוד כיצד להפיח את רוח החיים. התמדה תביא תוצאות. בסופו של תהליך, הממשיך לבוא דברים טובים יקרו לו ובו. הוא ימצא את גוון הכניעה היחודי לו, וכשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין כניעתם שווה.
"אלוקים אינו מתנה תנאים קשים מדי לאלה המחפשים אותו" (הספר הגדול, עמ' 42).
