להיחשף.
כל כך מפחד להיחשף.
כל כך אוהב לחשוף, לראות, להביט באופן חשוף במחשב, בדברים שבחיי איני מביט בהם בעולם כלל, והנה שם...חשוף, לטוש, לוטש.
אבל מפחד שידעו. מפחד שירגישו את הפער הזה.
מפחד שאני ארגיש את הפער הזה.
מפחד שאני ארגיש באמת את ההשלכות של מה שאני עושה. מפחד להודות שזה באמת שייך אלי.
מפחד להכיר במציאות, להביט בה במבט חשוף, ללא כפפות, ולתת לעזרה שקיימת כאן ובמקומות אחרים להיכנס לנפשי.
אם אכיר במקום בו אני נמצא, בהסתרה שבתוך ההסתרה, יתמוטט כל מגדל הקלפים של ההגנות שבניתי מפניו. תתמוטט כל התחושה שיש עתיד, ושיש תקווה, ושיש ה' יתברך במקומות הטובים שלי. לרגע, אני מפחד שאולי אין ה' בקרבי, שהרי אם היה - איך הייתי יכול לעשות את זה זה? ואם אין ה' בקרבי...טוב מותי מחיי, עוברת המחשבה בירכתי המוח, ומעוררת את החרדה לרמה גבוהה יותר.
אם אחשף אני עלול למות. לא. לא בהכרח להתאבד. אבל מי שאני, מי שחלמתי שאני, מי שהחלטתי אינסוף פעמים שאני, מי שהתפללתי שאני, הוא ימות. ומה יישאר? זכרונות של סרטים פורנוגרפיים? לא תודה.
לא מסוגל.
עדיף להמשיך, עדיף לפחד.
לפחד להיחשף, ולהמשיך לחשוף, אבל מבעד למסך. לא בחיים האמיתיים. לא בממשות. אף אחד לא יודע. אני יכול להמשיך 'לשחק' כאילו לא קורה כלום. כך, אני לא מפחד להיתפס, אבל אני מפחד להודות בקיום המגמה הגוברת והולכת שעלולה להוביל לתפיסתי ברשת המחלה או ברשתם של בני אדם.
ושוב, אני מפחד. אני לא מסוגל, ביודעין, להחליט לעשות את הצעד. אני רוצה שהוא יקרה לבד. זה כמו הרצון הזה שאני לא אוביל את השימוש, שהוא ישאב אותי לתוכו. אני רוצה שזה יקרה לי לבד. שלא תהיה לי ברירה.
אבל עמוק בתוך הלב אני יודע.
יש לי ברירה.
יש לי ברירה לא ליפול ויש לי אחריות לחשוף.
ולעתים, ברגעים של כנות, אני מוכן לעשות הכל, אם רק היו חותמים לי שזה יעזור. אבל רגעים אלה מתמסמסים לעתים כה קרובות, שהרי איך יכולים לחתום לי אם אני לא מסביר על מה אני צריך עזרה. כך, כל תקווה שמוצעת לי, מפי ספרים או מפי סופרים, ממשפחתי או מחברי, אינה עוברת את המחסום הפשוט שבניתי לעצמי - 'אם הייתם יודעים - גם אתם הייתם מתחלחלים ונוטשים אותי'. והפחד ממשיך לתפוס מקום.
לצערי, האומץ שעזר לי להתמודד עם הפחד הזה לא נבנה ממקום של חיבור והחלמה, אלא מנואשות.
אומץ של שוטים. אומץ של תחושה שכבר אין מה להפסיד.
אני לא מכיר דרך אחרת, כל מה שאני יודע זה שאת התחושה הזו לא ניתן לתחום בזמן ומקום. זה לא משנה לאן נפלת. כמה השתמשת. אילו קטגוריות צפית. מה שמשנה זו התחושה הזו.
גם, עם השנים בתוכנית, למדתי שכפי שאפשר 'לתכנן' את הסרטים והזמנים שבהם אנסה בכוח 'לאבד שליטה' ולהישאב אל השימוש, כך גם ניתן, במאמצים קשים, 'לתכנן' את הדרך בה תגיע התחושה הזו של 'אין ברירה'. היא עשויה להתעכב, אך יש דרך לפתוח אליה את הלב. לדרך הזו קוראים 'צעדים'.

נתן במתנה

יאללה, כנס 2016 יוצא לדרך, לא?
מצד אחד אני מחכה לזה (גם ירושלים תמיד עושה לי טוב)
מצד שני אני מפחד מזה פחד מוות.

אעלה ברשותך פן נוסף,
גם אם נחשפת פעם אחת, הפעם השניה אולי תהיה יותר קלה בקצת אבל הפחד מלהחשף לא יעלם.
אם דיברתי על זה פעם אחת בטלפון, לא היה לי קל בפעם השניה לדבר על זה באזני אדם אחר, אם כי לקח לי פחות נשימות לפני השיחה...
ככה שזה לא בדיוק פעם וגמרנו (לא שאמרת משהו כזה) אלא שוב ושוב ושוב, לכן צריך לקבע את החוסר אונים הזה, כך שלא ימנע ממנו לבקש עזרה נצרכת.

תודה לך

'אהבת חסד'

אהבתי את מה שכתבת!

במיוחד אני עומד נפעם מהישג הניקיון שלך,

היום יש כזה מושג, לא משהו ששייך לקדושה, לצאת מהארון קוראים לזה,

כן זה הפוך לגמרי ממה שאנו מדברים עליו, אבל אפשר למשוך את הרעיון הזה למחוזות הקדושה,

לצאת מהארון ולומר: כן נכשלתי פעם אך הנה עומד אני עם הישגי המיוחד, כן אני יוצא מהארון אם הראש למעלה,

ת'אמת שאני לא רואה את עצמי מסוגל לכך, אבל אם אתה כן מסוגל, אני לא מפסיק להעריך אותך

בהצלחה
יוספינוס

תודה רבה 'נתן' על המתנה הזאת.. מאד התחברתי לדבריך,

אני זוכר שהמשפט הראשון שהצלחתי להוציא מהפה, במפגש בקבוצה החיה הראשון שהשתתפתי בו היה משהוא כמו -
"וואו איזה מוזר לשבת פה ולהקשיב לכולכם מדברים בכזאת כנות ופתיחות על נושאים ודברים שעשיתם, דברים שגם אני עשיתי ובחיים לא חשבתי שאעז להוציא על דל שפתיי בפניי אחרים, בטח לא בכזאת כנות",
עברו מאז 7 שבועות תמימות תהיינה.. (אולי אעשה הלילה 'לילה לבן' עם 'הספר הלבן' לזכר חג השבועות?... נראה לי שלא משום מה..) והתחושה הקבוצות השתנתה ב"ה לאט לאט, ואני מרגיש יותר טבעי לשתף את מחשבותי ו'סודותי' הכמוסים, וזה כל פעם מדהים אותי מחדש המנגנון הלא רציונלי הזה שתיארת בתגובה אחרת, שכאשר אני מבטא בשפתיי את המאוויים והרצונות שלי כרגע פתאום הם מתפוגגים.. ממש פלאי הבריאה, תודה אבא

'אהבת חסד' היקר - אהבתי את המושג 'לקבע את החוסר אונים', ואנסה להסביר איך אני רואה את זה כרגע,
בסדנה הראשונה שהשתתפתי בה דיבר מחלים וותיק ואמר שהוא הבין שיש הרבה נושאים שבהם המחשבה הראשונה שעולה לו בראש היא בדר"כ לא מגיע ממניעים 'טהורים' כי המח שלו התרגל לחשוב עקום בשביל להשיג תאווה ולכן זה משפיע לו על כל החלטה בחיים, ולכן הוא בקשר רציף עם הספונסר שלו ושואל כל דבר שהוא חושש שאולי קשור באיזושהיא דרך לתאווה אפי' - האם לתקן את הרכב במוסך X שקרוב לאיזה מועדון שהוא היה רגיל לשרוץ בו אבל הוא יותר זול או לטרוח ולנסוע למוסך Y שהוא רחוק ויותר קצת.. הוא לאט לאט הפנים בהחלמה שאם הוא רוצה להישאר נקי הוא חייב לזכור שהוא שונה מאחרים בתחום התאווה, וכמו שמופיע בספר הגדול - הוא חייב לזכור שהוא 'אלרגי' לזה, והוא לא יכול לנסות קצת מזה ולקוות שבזה זה ייגמר, כי כל טיפת משקה תיגמר ב 'האנגאובר' כואב למחרת בבוקר.

עם הזמן שמעתי עוד מחלימים וותיקים שלא פועלים בצורה קיצונית כ"כ ואם יש להם החלטה שלא בהכרח קשורה לאלרגיה מתאווה הם מחליטים לבד בעזרת תפילה לבוראם שיעזור להם שיעשו את ההחלטה הכי נכונה בשבילם.
וייתכן ש'אלו ואלו דברי א-לוקים חיים'.. ואכמ"ל.. ודו"ק.

כך 'הקיבעון' אצלי הוא להזכיר לעצמי כל יום שאני 'מיוחד' וזקוק לעזרת בוראי, ולא לחשוב את עצמי פתאום שמשון הגיבור וללכת ראש בראש מול התאווה, אלא להיכנע לה מראש ולעקוף את ההתמודדות כמיטב יכולתי.

שיהיה לכולנו יום טוב ונקי

תודה רבה על הניתוח המחכים. כשאני מפחד לגלות מי אני, לא משלים עם מה שאני ולא יכול להיות מישהו אחר, אני נמצא למעשה בעולם התוהו, מרחף מעל ולא שייך לשום מקום. כנראה שעדיף בכל זאת להיות מי שאני ולהתחבר אליו. כשזה קורה אני מגלה בעצם שהאני שלי לא נורא כל כך.

אוהבים.

אהבת חסד כתב on 02 פבר' 2016 07:21:


בשבילי זה סגירת מעגל...
הפעם הראשונה שחשפתי את עצמי ואת הבעיה שלי הייתה בכנס בר"ח ניסן תשע"ה, תחילה הייתי להוט להגיע והחלטתי שאני בכל מקרה מגיע, אך רגע לפני הכניסה לאולם נתקפתי בפחד (מי יודע את מי אמצא שם) נכנסתי ואני מגלה כמות של אברכים מהחסידות אליה אני משתייך, אבל עצם זה שכולם כאן מכורים (חוץ מהרב טוורסקי והרב שפירא) מרגיעה.

ומאז..
אני פוגש כל העת חברים חדשים בחדרים, בכנסים, בשבת גי אס אס ועוד מלא הזדמנויות,
היום זה מאתגר בשבילי לפגוש חבר שאני מכיר מבחוץ