שלום חברים יקרים
אחד הדברים שכל חיי שגיתי בהם ביחס להכרת עצמי, זו התחושה שאני אחד הענווים ביותר שקמו לעם היהודי אם לא ה... ממשה עד 'פנימה' לא קם כמוני, עצם המשפט האחרון הוא פרדוקסלי אבל מה לעשות עיוותי חשיבה היו מנת חלקי גם בזה מסתבר.
לאט לאט אני יותר ויותר מכיר את אישיותי האמתית בפנים, ואני מגלה שהענווה שלי הייתה בעצם שילוב של גאווה פנימית, חוסר ביטחון בעצמי ורגשות אשמה על מעשיי הנלוזים בעיני עצמי ובטח בעיני בוראי הרחום (ככה תמיד האמנתי עד שהבנתי בחסדו יתברך שהוא כאב את מצבי יותר ממני) - מן תחושה של - "אני יותר חכם ממך אז אין לי צורך אפי' להוכיח לך את זה, תמשיך לחשוב שאתה כזה חכם גדול אני אוכל עשרים כמוך בלי מלח לארוחת עשר ועוד מזמין קינוח"....

ואם ארצה אנשוף עליך ותיעלם לי מהאופק, בינתיים תן לי רגע עם התאווה.. מייד אני חוזר לטפל בך... חכה חכה
זה תמיד הציק לי בפנים, לקרוא על גדולי אומתנו שהייתי בטוח שהם ענווים באמת, ואפי' ככה בוראם העיד בתורתו הקדושה, אבל הם הגיבו בצורה שלא נתפסה אצלי 'כענווה' כפי מיעוט השגתי בה בזמנו.
לא הבנתי איך אדם כ"כ צדיק וקדוש יכול להגיב בחריפות לאחרים כשהם מתנהגים לא בסדר כלפיו או כלפי עצמם.. אני תמיד הפנמתי את רגשות החימה שהתעוררו בי שכנעתי את עצמי שאני רגיש ועניו, ולכן לא מגיב למעליביי, הייתי ממש מהנעלבים ואינן עולבים בצורה מהודרת במיוחד.. אבל מהנעלבים וכן פורקים את זה בצורה אחרת וכואבת במיוחד
פעם שאלתי רופא חרדי ידוע (
ד"ר יוסף קלינמן ז"ל) שטיפל בהרבה מגדולי ישראל של דורנו ודור קודם על הגמרא הזאת - איך יתכן שחז"ל הקדושים דורשים ממני להיעלב ולא להעליב חזרה? הרי זה נוגד לכאורה את הבריאות הנפשית הפשוטה שגם אני הבנתי אך לא יישמתי מרוב ענווה.. של - לא לצבור כעסים וטינות בבטן?
הוא השיב לי אז תשובה שרק היום בעזרת ההחלמה אני מבין - הוא אמר לי שחז"ל התכוונו שנעבוד על עצמנו בהכרה שהכול מאיתו יתברך, ולא הנחש ממית, ולא המקל מעניש.. אלא האוחז בו - ומי שלא מפנים את זה פשוט מסכן (כך שמעתי מראש ישיבתי זצ"ל בפשטות מדהימה) כי הוא רודף אחרי התוצאה במקום להתקן את הסיבה שנמצאת תמיד אצלו בפנים, וברגע שנפנים שאין דבר שקורה לי אא"כ כך בוראי תכנן וציווה ממילא כשיעליבו אותי זה לא יגרום לי לצבור כעסים אלא להתבונן בפנים ולהתפלל לבוראי שיעזור לי להבין מה הוא רוצה לומר לי ומה עלי לתקן על מנת שהדבר לא יישנה, בעצם יותר מזה - על מנת שאלמד מה עלי לתקן אצלי כך שאדבק בו יותר יתברך - בתפילה לריבוני שאזכה להתחזק בזה.
להלן שני קטעים מהרב קוק זצ"ל מהספר 'ניצוצות' בנושא זה (מחבר הספר הזה מביא את דבריו של הרב קוק זצ"ל בשינויי לשון מינוריים על מנת שיובנו בייתר קלות לכל קורא ללא מאמץ), שמאד דיברו אלי והתחברתי אליהם:
שלמות פנימית ושלמות כלפי חוץ
ככל שהשלמות הפנימית חסרה,
כך הנטייה היא לחפש את השלמות מן החוץ.
רק במצב של שפלות הנפש,
יתעורר החשק להתהדר בפני אחרים,
בין במה שיש בו בין שמה שאין בו.
לכן חייב האדם לפתח את השלמות הפנימית,
ואז דבריו ביחס לעצמו בפני אחרים
יהיו תמיד במשקל הראוי - ע"כ, ע"פ מידות הראי"ה - כבוד.
שאזכה אמן.
גאווה שלילית וגאווה "חיובית"
בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו, לגבי רגש הגאווה.
איזהו רגש הפסול, המעביר את האדם על דעתו,
ואיזהו הרגש העדין, המרחיב דעתו של אדם, ומזכיר לו את עולמו הרוחני, המלא יופי וטוב.
פעמים רבות, לבו של אדם מלא תחושת עוצמה, שלפי המבט הראשון נראית כמו גאווה,
אבל אחרי בירור מדוקדק יימצא, שתחושת המילוי נובעת מכוחות חיוביים שפועמים בקרבו,
מהאור הא-לוקי שזורח בנשמתו.
ואם יכריח את עצמו באותו הזמן להיפרד מ'גאווה' זו, לא די שלא יועיל,
עוד יזיק בכך, שישפיל ויכניע את כוחותיו הרוחניים.
דרך חיים המתעלמת מן הגאווה ה'חיובית',
הופכת את העבודה הרוחנית לעבודה מדכאת וחסרת סיפוק.
טעות גדולה היא לחשוב, שהצורה של הדיכאון וההשפלה, היא קרבת א-לוקים,
בעוד שבאמת היא התרחקות ממנו יתברך. - ע"כ ע"פ מידות הראי"ה - גאווה.
בתפילה שאזכה לתקן את ענוותנותי המזוייפת,
ואזכה לעוד יום אחד נקי ודבוק בבוראי. אמן.
יום טוב ומחלים לכולנו