לאחרונה היו כאן בפורום כמה דיונים לגבי השאלה מה יכול להוציא אותי מההתמכרות, בלי שום קשר לשאלה איזה צעדים נדרשים ממני. כולנו מסכימים שכדי להתחיל לצעוד בדרך מסויימת, צריך מנוע חזק שיפעיל אותנו, כיון שההתמכרות כל כך חזקה. אז נכון שהמנוע הזה לבד לא יוציא אותנו החוצה כי ההתמכרות זה אני, אבל המנוע הזה יכול לדאוג שאעשה את הדברים הנכונים שכן יוציאו אותי החוצה. לדוגמא אני הולך בשיטת 12 הצעדים, ואני יודע שבלי העזרה של הקב"ה - אין לי שום סיכוי, ורק הוא זה ששומר עליי כל יום "רק להיום". אין לי ספק ששום מאורע שהיה עובר עליי לא היה מצליח לשנות אותי, אבל בכל אופן היה משהו שגרם לי לבוא לכאן ולהגיד שאני מוכן לעשות הכל כדי לצאת.

לפי מיטב הבנתי, שום סיבה, חשובה ככל שתהיה, לא תגרום לי לבוא ולוותר על התאווה ולהתחיל לעבוד קשה, עד שלא כואב לי מספיק. רק ההתרסקות והכאב שכנעו אותי שהגיע הזמן לוותר ולהתחיל לעבוד למרות הקשיים. בשורה התחתונה, התאווה זה משהו שאני אוהב, וזאת בדיוק הסיבה בגללה הגעתי לאן שהגעתי, כי זה פשוט מידי טוב ונוח עבורי. אז כעת לוותר על זה, לא מספיק לדעת שזה רע, לא מספיק לדעת שזה עבירה וגם לא מספיק לדעת כמה אני הורס לעצמי את החיים ומה אני יכול להפסיד. רק כאשר כואב לי באמת, אני מוכן לוותר ולהתחיל לעבוד על דרך חיים אחרת שבהם לא אצטרך יותר את התאווה והבדידות.

אבל בשלב הזה היו כמה ששאלו ובצדק רב: אז מה אני צריך לעשות כדי שיכאב לי? זה נראה כמו משהו לא הגיוני, כי זה בעצם אומר שעדיף שאמשיך לדרדר לתהום כדי שאוכל לעצור. האם אני צריך לחצות עוד כמה גבולות או שאשתי תזרוק אותי מהבית רק כדי שאוכל לעצור? קשה לומר לאדם שימשיך להכאיב לעצמו רק כדי שיכול להפסיק את הכאב. משהו כאן לא ממש נורמלי.

בימים האחרונים שוחחתי עם כמה חברים מהקבוצה, ושאלתי את עצמי את השאלה הזאת, וניסיתי גם להבין מה בדיוק כאב לי בפעם האחרונה שבה נפלתי יותר מכל הפעמים בהן נפלתי לפני כן. הרי לא היו כאן שום גבולות חדשים שחציתי, ה"עבירות" היו אותן עבירות, הבגידה היתה אותה בגידה, עומק הנפילה לא נהיה עמוק יותר, ובכל זאת בפעם האחרונה צרחתי מכאבים עד שהסכמתי להפסיק להיות מסומם מהתאווה. נראה לי שבסופו של דבר מה שהיה שונה בפעם האחרונה מכל פעם לפני כן היא שהפעם האחרונה הביאה אותי להכרה שאני לא מסוגל, או במילים אחרות: אני מכור.

הכאב הפעם לא היה דווקא הכאב על העבירה, אלא הכאב על כך שהחיים שלי יצאו משליטה, ואני עושה את הדבר שהכי לא הייתי רוצה לעשות בחיים שלי. אין לי שליטה על עצמי. זה אולי כמו להרגיש שאני לא יכול להתאפק ואני עושה במכנסיים. הכאב הוא לא שרטוב לי, וגם לא הבושה (ויש הרבה), אלא הכאב הוא שאיבדתי שליטה על עצמי. יש כאן אנשים שההתמכרות שלהם היא לדברים כמו אוננות ויש כאלו שההתמכרות היא לדברים מאוד חמורים, אבל אלו כמו אלו אוחזים בדיוק באותה נקודה: התמכרות. ההתמכרות לא קשורה לשאלה איזה עבירה אני עובר, ומצד הענין יכול להיות שאני מכור לדבר שהוא לא עבירה, אבל אם אני לא מצליח לשלוט בעצמי - אני מכור, וההבנה הזאת היא כואבת נורא.

אפשר לראות את זה כאן בפורום הרבה פעמים. מגיע חבר חדש ומצהיר שהוא יוצא לדרך חדשה. הוא מתחיל ומתקדם אבל אם הוא נופל - הוא מתרסק, למרות שהנפילה לא יותר קשה מאשר נפילות קודמות שהיו לו. אז למה הפעם הוא התרסק? ההתרסקות מגיע מכיון שהפעם הוא שם את כל המציאות שלו מול השאלה: האם אני שולט בחיים שלי? וכאשר התשובה היא שלילית - זה כואב רצח. הכאב הזה - הוא מה שמביא אותנו לתכנית ולהחלמה.

שלא תדעו כאב,

זלמן

אדם,

זה עוד נושא שלא כל כך ברור לי, אבל הוא לא באמת שייך לכאן. למה ה' דאג שאדע על הפתרון עכשיו, ומה היה קורה אם הייתי ממשיך ליפול ולא היה קם הארגון של שמור עיניך.

איך שאני רואה את זה, יש כאן שילוב של שני הדברים. כאשר כאב לי מספיק וצעקתי לעזרה - ה' דאג שאדע שיש פתרון.

באופן תיאורטי, באם היית מגיע לאתר לפני שנתיים או שלוש, האם אתה משוכנע שהיית יוצא לאותה דרך שאתה יוצא עכשיו?

מזדהה עם המילים הבאות