במסגרת תהליך ההחלמה, אני רואה גם שיפור גדול במישור הכלכלי. לראשונה מאז נישואיי (חלף למעלה מעשור מאז נישאתי), התחלתי יחד עם רעייתי במהלך של מבורך לקיחת אחריות כלכלית.

כמו בכל תחום בחיים, התהליך יודע עליות ומורדות, אך כמו בכל תחום בחיים מאז תהליך ההחלמה, הכיוון הכללי הוא של עלייה והתקדמות.לראשונה אני מוצא את עצמי באופן יומיומי מוותר על דברים שאני רוצה לקנות. לא על כל דבר. לא בכל פעם. אבל על הרבה דברים הרבה פעמים.

***

לפני מספר ימים, הזדמן לי בנסיבות מסוימות לצאת עם כמה מילדיי לאכול פיצה. רצה הא-ל, והיה זה לאחר שסיפרתי להם על המהלך שאנחנו עושים. הלכנו לפיצרייה מסוימת, זולה יחסית, ושם התברר לנו, כי אם חפצים אנו בתוספת אחת על כל המגש, הדבר יוסיף סכום מסוים לעלות המגש. אך אם חפצים אנו בשתי תוספות שונות, שכל אחת מהן רק על חצי מגש, הדבר יוסיף סכום כפול (נשמע מסובך? גם אני הייתי מסתבך למקרא השורות האלה...).

החלטתי לוותר על התוספת החביבה עליי. הילדים קצת התפלאו ושאלו. הסברתי להם שלאחרונה אני משתדל לוותר על דברים. "אבל אתה לא אוהב פיצה רגילה בלי התוספת הזו?" שאל אחד מהם. "זה לא שאני לא אוהב בכלל. אני פחות אוהב. זה טוב. זה טעים. זה רק לא מושלם", השבתי. "אני לא חייב שהכל יהיה מושלם, טוב זה גם טוב...".

.***

סיפור החיים שלי (במיוחד לפני תהליך ההחלמה, אבל במידה רבה גם אחריו) הוא חיפוש המושלם. אני לא מוכן לקבל משהו שהוא לא כזה.

במשך שנים נמנעתי מתפילות, כי גם ככה אני מתפלל כמעט בלי כוונה, אז מה זה שווה? עד היום, אני לא שלם עם היצירה שלי בתחומים שונים (למרות שרבים מתפעלים ממנה, ובתוכם אני), כי "זה לא מספיק מקצועי". המאכלים הטעימים ביותר שאני קונה לעצמי, מאכזבים. דמיינתי שהם יהיו טעימים יותר. וכמובן, גם יחסי אישות טובים עשויים להיות בשבילי בלתי מספקים, כי יש נקודה קטנה שהיא לא בדיוק איך שרציתי.

***

כתוצאה מהגישה הזו שלי סבלתי הרבה. האלוקים בחסדו וטובו הרעיף עליי מידי יום שפע של מתנות, אך אני תמיד מצאתי כתם או שריטה בכל אחת מהן. ואם לא במתנה עצמה, אז במשהו אחר שבדיוק התרחש ו"גורם" שלא אוכל לשמוח בה, או שלא אוכל להישאר שמח בה.

בתכנית ההחלמה אני לומד לשמוח בדברים חלקיים ולא מושלמים. בדברים הבסיסיים בלי כל התוספות שלדעתי אמורות לעטר אותם. באופן מפתיע, אני גם נהנה הרבה יותר מהחיים. אני חווה את הדברים הטובים שקורים לי, במקום לחוות את מה שחסר בהם...

במחלה שלי אני רוצה את העוגה המשובחת ביותר, עם הקצפת העשירה ביותר, כשהיא מסודרת בזיגוג סימטרי, וכשבראשה מוצב בצורה מדויקת הדובדבן המובחר ביותר. בהחלמה אני לומד לשמוח גם בלחמנייה פשוטה. אולי בעצם גם בפרוסת לחם טרי...

אהבתי.
התחברתי.
תודה רבה.

פרפקציוניזם זה אחד המחלות המעכבות והמתעתעות שיש, ואני ממליץ להפטר מגישה שכזו.
תיארת דברים יפים כמו- להיות שלם עם מה שישנו, ולהתמקד בקיים ובטוב במקום בחסר וברע- שזה דבר מעולה.

הכרת תודה היא גם אחת הנוסחאות הפופאלריות לאושר. להכיר תודה על כך דבר שיש לך.
להכיר תודה שאתה יכול לפקוח עיניים בבוקר, שיש אוכל על שולחנך, שאתה בריא-  שאתה מכיר תודה- אתה מאושר וזה נבדק שיטתית.

זה נכון שאנשים שהם אינם מאושרים ומסופקים, מרגישים תמיד חוסר, מרגישים שהם תמיד צריכים ורוצים משהו.
ובנאדם עשיר פנימית יודע שאינו צריך כלום, כי כבר יש לו הכל

אך יחד עם זאת נראה ויכול להיות שאני גם טועה באבחנתי, אבל תזהר מלהתבלבל בין זה לבין לאמץ גישה תבוסנתית ושל בינוניות.
להכיר תודה על הקיים, לקבל את שיש ולשאוף למצויינות זה אינם דברים שסותרים אחד את השני.

אין שום סיבה שתתפשר על חייך ותחיה בבינוניות, תשאף תמיד למצוינות ולהשיג את כל מה שאתה רוצה בחיים.
בין אם זה התוספות שעל הפיצה שאתה רוצה, האנשים שאתה רוצה שיהיו סביבך, בית וכו וכו...

חיים של בינוניות זה מאין אשליה של בטחון, אבל זה חיים בכלא.

אני אסיים בציטוט קליל ואאחל לך אותו מכל הלב:
עדיף למות על הרגליים, מאשר לחיות על הברכיים.

מקווה שתקח את מה שאמרתי לכיוון טוב ובונה.

אני חושש שלא הבנת את המסר כראוי.

אם היית מת, איך אתה חי כרגע?

אני מציע לך לראות את הסרט "300" כדי להבין בצורה יותר מוחשית למה התכוונתי.

מדובר על 300 לוחמים מספרטה שלחמו מול מלך פרס- תות ואל מול כל הצבאות שלו שמנו כ-300 אלף חיילים, הם נלחמו על החירות ועל הארץ שלהם.
באומץ, נחישות ותעוזה כנגד כל הסיכויים הם הדפו כל צבא שמלך פרס שלח אליהם.

אחד החיילים שניסה להתקבל לספרטה אך עקב זה שהוא היה גיבן הוא לא יכל להתקבל לצבא, בעקבות המרירות שלו, מלך פרס הצליח לשחד אותו בעזרת נשים וכסף כדי שיבגוד בעמו, הגיבן נתן לו מידע מודיעני שבעזרתו מלך פרס יכול ליצור מארב ללוחמי ספרטה.

כאשר הצבא שלך מלך פרס איגף את הספרטנים, לספרטנים היו שתי אופציות להיכנע או למות.
מלך פרס הציע למנהיג של ספרטה- זהב, אוטונומיה על יוון (אך עדיין להיות תחת שליטתו של פרס) וכל מה שהוא צריך לעשות, זה להשתחוות בפני מלך פרס ולהכנע.
מנהיג הספרטנים לא היה מוכן לרכון ברך... ורגע לפני שירו בו והרגו אותו הוא הצליח לזרוק את החנית שלו ולפצוע את מלך פרס..

בסרט ההמשך... רואים אחרי כמה שנים איך בעקבות רוח הגבורה של 300 הלוחמים שסיפקו השראה אדירה... ספרטה הצליחה לזכות חזרה בעצמאותה ומונה צבא אדיר של מאות אלפי חיילים.

המנהיג של ספרטה לא היה מוכן לכרוע ברך, והוא העדיף למות- אבל עם העקרונות שלו.
הוא היה יכול להמשיך לחיות, אך כנוע, עבד של מלך פרס, חסר חופש. חי על הברכיים. אבל הוא מת כגיבור, עם העקרונות והכבוד, הוא מת חופשי.

זה סיפור על אופי של ווינר, על גדולה, על גבריות.

אלו חיים שלך, לא שלי.

מאחל לך את כל הטוב שבעולם.

א. הייתי מת מבחינה נפשית, וגם רציתי למות פיזית.

ב. באופן כללי סרטים עושים לי רע, במיוחד סרטים שבהם משחדים מישהו תמורת נשים וכדו'.

ג. תרבות יוון היא בפירוש לא התרבות המכוננת שלי. תרבות ישראל, שהיא במובנים רבים אנטיתזה שלה, היא המכוננת בשבילי. כך שהוכחה מתרבות יוון, בשבילי היא פעמים רבות דווקא הוכחה שעליי לנהוג להיפך...

ד. יש הבדל עצום בין להיות עבד למלך בשר ודם, שרירותי ואנוכי, לבין להיות עבדו של מלך העולם החומל והאוהב. ההבדל הוא כה עצום, עד שלגביי כמעט אין נקודות השוואה.

ה. נסה לחשוב איך ייראה העולם, אם כל אחד ינסה להיות המלך. מלך הוא מלך, אבל מה עם כל שאר הנתינים? כולם צריכים לנסות למרוד בו בחירוף נפש?

ו. תודה גדולה על איחוליך הכנים. מעריך אותם מאוד.

"א. הייתי מת מבחינה נפשית, וגם רציתי למות פיזית."
לא הבנת את הציטוט, לא נורא. אולי תקרא אותו שוב מחר ויפול לך האסימון

"ב. באופן כללי סרטים עושים לי רע, במיוחד סרטים שבהם משחדים מישהו תמורת נשים וכדו'."
אל תעשה משהו שהוא רע לך.
לא חושב שיש קטגוריה כזאת של סרטים 'סרטים שבהם משחדים מישהו תמורת נשים' זה נשמע שאתה מחזיק בהרבה הנחות מוקדמות שהם אנטי- אבל זה דבר שמאוד אופייני למי שבא מהעולם החרדי- לכן קוראים לו חרדי, כי הוא חרד
בכל מקרה זה היה רק בשביל להעביר רעיון, במקום נשים זה יכול להיות מיליון דולר או שליטה בעולם או כל תמורה חומרית אחרת או כזאת.

". תרבות יוון היא בפירוש לא התרבות המכוננת שלי. תרבות ישראל, שהיא במובנים רבים אנטיתזה שלה, היא המכוננת בשבילי. כך שהוכחה מתרבות יוון, בשבילי היא פעמים רבות דווקא הוכחה שעליי לנהוג להיפך..."
אתה מתעקש להדוף ולהגן, תנשום, אף אחד לא תוקף אותך, הכל בסדר, אתה יכול להפסיק לפחד כל כך.
הסיפור הוא על אנושיות לא על תרבות כזאת או אחרת. סיפור שכזה יכול להתרחש בכל חברה אנושית והוא תופס מאוד גם לכיום.
זהו אינו סיפור על תרבות. זה יכול להיות אפילו על ילד בבית ספר שלא מביע את דעתו מפחד שלא יאהבו או יקבלו אותו.
ואילו ילד שני- חזק ממנו, נאמן לעצמו גם במחיר של אי קבלה. צא מהתכתיבים וההגנות.
מציע לך לנהוג תמיד על פי רחש ליבך, ולא לפי תכתיבים או הוכחות.

"ה. נסה לחשוב איך ייראה העולם, אם כל אחד ינסה להיות המלך. מלך הוא מלך, אבל מה עם כל שאר הנתינים? כולם צריכים לנסות למרוד בו בחירוף נפש?"
אתה כבר מדבר על שליטה. אף אחד לא דיבר על עולם של מלכים, תיהיה מלך של עצמך.
מטבע הדברים בכל חברה יש דמות שהיא יותר מנהיגותית- אך אין זה אומר שהשאר הם נתינים.
300 הלוחמים הלכו אחרי המנהיג שלהם- כי הם האמינו שהוא יוכל להוביל אותם למקום הכי טוב בשבילם.
מרד מתחיל, כאשר המנהיג מתחיל לפעול בצורה אנטי מנהיגותית.

לצערי הפערים התרבותים והמחשבתיים שלנו גדולים מדי כדי שנוכל להגיע לכדי דיון מפרה, באינטרנט בכל אופן.
למשל שאני חושב שלרוב פניה לדת- מגיעה ממקום של חולשה.
אך בכל זאת חשוב לי להציג את דעותי, כי אני חושב שיש קוראים שכן יוכלו ולהפיק משהו כהתפתחות האישית שלהם ובטח כנגד ההתמכרות ההרסנית הזאת.


 

טהרני, גם אני הרבה דברים הפסקתי לעשות בגלל העניין של המחשבה על המושלמות.
תודה מעומק הלב, אני אנסה ליישם את מה שרשמת.
לא מזמן דיברתי עם רב שאני לא הולך להתפלל. והוא מצא את המילים איך לשכנע אותי גם להתפלל.
הלכתי בגלל השכנוע שלו, ופתאום עלו לי 1000 סיבות למה לא ללכת או למה ללכת ביום אחר
אז הלכתי  ועלתה לי מחשבות משונות: מה אחרי שנתיים שלא הלכתי אלך? אני מאחר אז למה ללכת? אני לא קושר את השרוך סביב המוטניים בתפילה ואין לי אחד כזה! (למעשה אף פעם לא קשרתי אחד כזה בתפילה D:)
אחרי שהתפללתי הרגשתי יותר טוב, ושעמדתי במחיובות הזו.
תפילה בציבור היא דרך מצויינת להתמודד ולהעביר את הזמן (למרות שאני כבר הרבה זמן שלא מתפלל, רק מניח תפילין בבוקר וגם זה כבר לקראת סוף צהריים כנזכר והכל יוצא תמוהה, אבל מתוך מחוייבות).






רציתי לעלות דיון קצר בכל הנושאים ש free מדבר עליהם
אז קראתי לא מזמן את ספר החסידות "תניא" של האדמור שניאור זלמן (אלטר רבה, שייסד את הארגון חב"ד)
אז הוא מציין, על קיום של 2 נפשות בגוף היהודי שהן (בגוי יש רק אחת)
נפש אלוקית
ונפש בהמית
נפש אלוקית לא רק מתבטעת בתפילה אלא במעשים טובים והקרב וטוב לזולת
ונפש בהמית יכולה לעשות את כל אותם הדברים אבל מנקודות המבט של תועלת אישית או אגו.

מה שכן, שאסור לכשל או לפגוע בנפש הבהמית או בהמיות או בגוף הפיזי של האדם. כמה רוחניות שלא תלמד.
החיות של הנפש האלוקית תלויה בגוף החיי ובשימור שלו, בריאות שלווה, ניקיון, וגם היישגיות.

לא משנה כמה בן אדם קרוב אל הדת או לא, על הגוף הוא חייב לשמור ולחנך.

הדיון שלכם מעניין מאוד 
הכניעה כלפי האור העליון איננה כניעה באמת אלא היעלמות של הניצוץ הפרטי והתכללותו באחדות עם מקור אינסופי שזה בלי ספק גדולה עליונה לאין חקר למעלה מכל הבלטה פרטית 
עיקר הקושי הוא שמושגים כאלה אין להם שום ביטוי בשפה שלנו מצד ריחוקנו העצום מהם ועבורנו הדרך היחידה להסביר זאת הוא לתאר אותנו כנכנעים כי אם ננסה לפרש אחרת גם נפעל אחרת ונגיע למקום אחר לגמרי...
אמנם לפעמים מתפרשת הכניעה כדיכוי הניצוץ הפרטי עצמו ואז יש מקום למחשבות המחיות את הערך של האישיות העצמית והכרתה כמשתלשלת ממקור עליון  

תודה tc. התחברתי לדבריך.
אולי לא נכנעתי לגמרי כלפי כל התוכן, אבל התכללתי בו במידה רבה...

עוד רציתי להוסיף בגלל ש tc אהב את התגובה
למרות שלהבדיל 1000 אלפי הבדלות בין המשפט "לא תעשה לך אלוהי כסף וזהב" לפרשנות,
על ארון הקודש: העשוי עץ שמבפנים מצופה זהב ומבחוץ מצופה זהב, אבל מבפנים הוא עץ.
העץ מעיד על צמיחה ועל גדילה ועל התפתחות האדם  (בנפש האלוקית והגשמית)
תוך ששהשלמות כלפי חות וכלפי פנים נשמרת.