כולנו אוהבים הוכחות למציאות ה'. זה תמיד מחזק וגם על הדרך נותן לנו חיזוק בצדקת דרכינו, להגיד לעולם "אצלנו האמת!" או משהו כזה...ישנם הרבה הרצאות, ספרים וסיפורים שמוכיחים כמעט בלי שום ספק שה' אמת ותורתו אמת, מסיפורי מוות קליני למכביר ועד לדילוגי אותיות על רצח רבין...
(ההוכחה הכי גדולה שאני מכיר היא "ההוכחה ההיסטורית" והיא מובאת דווקא בתורה הקדושה, ע"פ הסבר הרמח"ל ואחריו הרב נח ווינברג זצ"ל)
אם כך, למה בכל זאת קשה לנו להאמין?
למה זה כל כך מעורפל לנו בראש, כאילו משהו שמימי כזה רחוק? למה קשה לנו (תתיחסו לזה כאל "לי"

) לפעמים להתפלל כאילו מישהו באמת שומע ונמצא שם? איך אנחנו מסוגלים לעבור עבירות במזיד למשל, כשאנו יודעים בבירור שה' צופה מנגד ומלא כל הארץ כבודו?
אני חושב שיש לזה תשובה והיא נמצאת ב"אמונה וביטחון" של (בעל) החזון אי"ש זצ"ל וכך הוא מציג את הדברים:
הבחירה של האדם מונעת משני כוחות עיקריים: הדמיון והשכל.
אדם רואה חביתה למשל, חושב לאכול אותה. בד"כ זה בגלל הדמיון הפשוט שקפץ לו לראש ואמר לו "יהיה לך טעים אם תאכל אותה". הוא דמיין את הטעם ואת ההנאה שתבוא לו מהאכילה וישר שלח ידו למזלג (או שלא

) וכמעט שאכל.
אבל אז בא השכל. הוא אמר לו "אתה חולה אולקוס, יהיה לך רע" או "אתה בדיאטה, תצטרך לרוץ הרבה בשביל "להוריד" את זה". כך השכל "רתם" את הדמיון לשרותיו והציג לו מציאות אחרת.
העולם והמדיה היום כמעט כולה פונה לדמיון שלנו. אם נתחיל בפרסומות המפתות ל"מילקי" (או מה שלא יהיה.. סליחה מנכ"ל שטראוס) כשרואים את השוקולד נוטף בעסיסיות מהכפית, ועד לאסוציאציות הכי מרומזות בפרסומות מוסוות.
נמשיך לסרטים. שם בעצם הבמאי אומר לשכל שלנו "כיבוי אורות בבקשה!" וגורם לדמיון שלנו להשתולל. אנחנו נשאבים לעלילה ו"חיים" את רגשות השחקן הראשי, חשים את יצר הנקמה שלו, וגם מתרגשים יחד אתו כשהוא מוצא את "אהובתו" (בכל סרט חייבת להיות אחת כזו, בלי זה הרי אין סרט...)
לא פלא שאחרי הצפייה אנחנו חשים כבויים לפעמים, כי חזרנו למציאות. גילינו שאין לנו כוחות על והעולם לא מוצף זומבים, הכל רגיל ושיגרתי.
מה שמיוחד בדמיון, מגלה החזון אי"ש,הוא שהוא קופץ בראש. הדבר ה
ראשון שאדם מושפע ממנו הוא הדמיון. תשאלו את משרדי הפרסום. קל להשפיע על אנשים להוציא הרבה כסף אם רק פועלים קצת על הדמיון שלהם.
האתגר של האדם הוא להשליט את השכל על הדמיון ולשכנע את עצמו שלא כך הם הדברים, שהמציאות שונה. אהבה היא לא כזאת פשוטה וקלה להשגה, והמילקי לא כזה תענוג צרוף ומטריף חושים.
אבל קשה לשנות רושם ראשוני והדמיון הרבה פעמים מנצח, הוא הגורם להנחה הראשונית שלנו ובגללו אנחנו פועלים ועושים, לפעמים אוטומטית.
אנחנו יודעים ש
הכול מהשם יתברך, הפרנסה והילדים, העושר והאושר. אנחנו יודעים גם שברצונו ייקח הכל ונהיה חסרי כל, וברצונו גם נחיה או נמות ח"ו. ראינו זאת בחוש כמה וכמה פעמים איך אנחנו נתונים לחסדי ה'.
ה'טריק' הוא שהדמיון שלנו לא אומר ככה. אנחנו יודעים שמרוצים מאיתנו ומנשותינו בעבודה, איזו סיבה נראית לעין יש שנשאר חסרי כל עכשיו? לכן אין לנו כל כך מוטיבציה (גם שלא במודע) להתפלל על פרנסה למשל, כי הכל נראה טוב אצלנו. וגם אם אנחנו כן מתפללים, בא נגיד שזה לא ממש יוצא ממעמקי הנפש... אנחנו צריכים משהו אמיתי, מוחשי.
לכן ישנם בחז"ל הרבה דימויים ומשלים כדי לעזור לאדם להתחבר יותר למה שהוא יודע בשכל. אתה יודע ש
הכול מה'? אתה מאמין בזה? אז תדמיין כאילו אתה רש העומד בפתח. באמת! תדמיין כאילו אין לך בית ואין לך עבודה. דמיין כאילו אתה לא יודע מאיפה להביא אוכל לבית, כאילו אין לך בגדים נורמליים.עכשיו נראה איך התפילה שלך תיראה.
גם אנחנו כמכורים הורגלנו כל העת לתת לדמיון להוביל אותנו. כל פנטזיה שרק רצינו הייתה שם, כל אשה שראינו הייתה מידית נכנסת ל"מעבד" החזק שלנו ול"עורך הסרטים" שלנו בדרכה לפנטזיה הבאה.
אפילו אחרי שנכנסנו לאתר, החכמנו וקראנו מאמרים נפלאים, עדיין המשכנו ליפול. למה? יש לזה הרבה סיבות ואני לא מתיימר "לפצח" את הבעיה, אבל אחת מהן היא כי לא נתנו לשכל
באמת להוביל אותנו.
"האכלנו" אותו וטיפחנו אותו כל הזמן, היינו בטוחים ש אנחנו חכמים ו"הנה, עלינו על הפתרון" אבל לא נתנו לו להוביל באמת. הורגלנו כבר שכל דבר שעולה לנו בראש ומפתה אותנו קצת - נחטוף. תמיד פעלנו לפי הוראת הדמיון שלנו, והוא אמר לנו כמה אנחנו חזקים ו"תותחים" ויכולים להתגבר על זה, כי אנחנו הרי החלטנו! וכשאנחנו מחליטים.... אוהו.... שום דבר לא חוזר ריקם. והפרפקציוניזם בכלל...
כשאנחנו מספרים על התאווה לחבר או אפילו רושמים אותה לעצמינו ביומן (מלבד העזרה שאנו מקבלים והכניעה שאנחנו מבטאים) אנחנו חושפים את התאווה במערומיה. על כל עצמתה. פתאום אנחנו באמת מבינים ומשיבים אל לבבנו כמה אין לנו סיכוי להלחם בה, כמה יהיה לנו רע וכמה היא לא שווה באמת את כל ה"כיף" וה"הנאה" שבדבר.
לכן צריך "פעולות החלמה". שם אתה נותן לשכל להוביל. שם אתה מראה שלא רק שאתה
מבין שזה נכון אלא גם
פועל לפי זה. שם אתה מרגיל את עצמך לא ללכת אחר הנטיות הראשוניות שלך, אלה שהשתרשו אצלך בטעות אחרי שנים שהתרת את הרסן בקביעות.
אישית, אני יכול לומר ש
בכל התחומים הרוחניים שלי היה קשה לי - אם בכלל ניסיתי אי פעם - לתת לשכל להוביל אותי. בהוצאות, באוכל, בלימוד, בבין אדם למקום. כל מקום שהבחירה הייתה לי קצת קשה והיה צריך לעשות ההפך מהנוח - הייתי נכנע. הייתי נותן לחיים "לזרום" וממשיך להיות בודד, ממשיך להוציא בלי פרופורציות. פשוט לא עשיתי כלום, נתתי להכול "להעשות" מעצמו.
אם כן, אם נדבר על זה במובן של אמונה נוכל להבין שלא עוזר לנו רק להאמין ב
שכל שזה נכון (כמו שכבר התבטאו כאן רבים), כי לא הוא ה"ברירת מחדל" שלנו. על מנת ל
הרגיש את ה' באמת אנחנו צריכים לפעול כאילו הוא ישנו כאן איתנו. לדבר אתו ממש - גם אם זה נראה לנו ממש מוזר - ולכתוב לו.
אתה באמת מאמין שהוא נמצא? שהוא שומע אותך? תתנהג כמו אחד כזה! תדבר אליו בקול! תכתוב לו!
איך אמרו חכמים? אחרי הפעולות ימשכו הלבבות. מספיק לי שאני מדבר עם ה' קצת, מכניע את הבושה שלי והדמיון שלי שמטעה אותי (כי הרי ההוא שמתנענע מולי בבית הכנסת לא נראה בדיוק כמו ה' אלוקים צבאות...) , וכבר אני מרגיש יותר קרוב. מוזר עד כמה שזה פועל מהר.
זהו. עד כאן דברי.
תודה לכם חברים שעזרתם לי להבין הכל לעומק, ולרדת לשרשי נפשי הפצועה והרקובה.
בתקווה שמהרקב ינבוט צמח ועץ רענן, יציב ואיתן כסלע.
אני מבקש מכל אחד שחושב אחרת וראה כאן ההיפך - שיגיד אשר על ליבו! בפרט אם הוא יודע כך מניסיון. זה יעזור לי להחלים.
תודה רבה לכולם!