אין מכור שלא התמודד עם המחשבה והרצון ש"יום אחד זה יהיה מאחוריי כל העסק הזה של התאווה". זאת משאלת לב מובנת והגיונית, ודי נראה לי שגם מי שגילה שהוא סובל מסוכרת מתמודד עם אותה משאלה, להיות משוחרר מהמחלה הזאת שמלווה אותו ותלווה אותו כל החיים. והאמת היא שיכול להיות שיום אחד תימצא השיטה והדרך לגרום לאדם מכור להפוך לאדם רגיל, בדיוק כפי שיכול להיות שיום אחד תימצא התרופה שתרפא אדם החולה בסוכרת, אבל בינתיים לא נמצאה התרופה לא לחולה סוכרת ולא למכור. מה כן? נמצאה תרופה טובה מספיק שכל זמן שמשתמשים בה - המחלה לא פוגעת בהתנהלות הרגילה של החיים.

חולה סוכרת יכול להמשיך ולנהל חיים טובים, בריאים ומאושרים, כל זמן שהוא דואג לשמור על התזונה שלו וכמובן לקחת את האינסולין שלו שישמור על רמת הסוכר בדם שלו כפי שצריכה להיות. החולה במחלת ההתמכרות צריך לשמור על אורח חיים רוחני, המבוסס על ההכרה בחוסר האונים שלו ועל הכח של אלוקים לעזור לו, וגם הוא יכול לחיות חיים טובים ומאושרים.

אבל בכל זאת ישנו הבדל בין שני החולים. החולה שזקוק לסוכרת, המחלה שלו היא בדם, והיא לא מנסה לשכנע אותו שהוא לא חולה. נכון שזה לא תמיד קל או כיף לקחת אינסולין, אבל אדם שפוי יעדיף את אי הנעימות וההשקעה הזאת כדי לשמור על החיים שלו. לעומת זאת, המחלה של המכור היא בתוך הראש, וחלק בלתי נפרד ממנה היא המחשבה (החולנית) לפיה הוא בכלל לא חולה, או לחילופין המחשבה שהוא חולה אבל יכול להסתדר לבד עם המחלה הזאת. לכן, בזמן שעבור הסוכרתי הבעת משאלה לשים את המחלה בעבר הרחוק היא רק משאלת לב תמימה ולא כל כך מזיקה, הרי שעבור המכור מדובר במחשבה מסוכנת שמגיעה בדיוק מאותו מקום ממנו מגיעות המחשבות ש"הפעם זה יהיה אחרת", ולמרות הנסיון המר, הפעם כדאי להשתמש בתאווה.

לא משנה כמה זמן אני בהחלמה, המחשבות האלו מגיעות מפעם לפעם, ולפעמים אני גם משתכנע. בפעם האחרונה שהמחשבות האלו הגיעו, הן היו כל כך הגיוניות, עד שממש הייתי בטוח שזהו המצב האמיתי שלי. השתכנעתי לחלוטין שאחרי יותר מארבע שנים של ניקיון, ואחרי יותר משלוש שנים מאז המעידה האחרונה, אני כנראה כבר לא כל כך מכור. זה לא שרציתי לעזוב את התכנית והקבוצות, אבל פשוט נתתי לעצמי קצת יותר להתרווח בזמן שאני פוגש מושאי תאווה. המשכתי לעשות את הצעדים, אבל היה חסר לי בצעד הראשון "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה".

אבל מכור נשאר מכור, וכמו שכתב ביל וו, מכור הוא כמו מלפפון שהפך למלפפון חמוץ - הוא מעולם לא יחזור להיות מלפפון רגיל... אז לקחת לי קצת זמן עד שחטפתי את הזבנג שלי שהזכיר לי היטב עד כמה אני חסר אונים, ולימד אותי שוב שמכור הייתי ומכור אשאר. עדיף לי להודות בכך ולהמשיך לחיות חיים טובים, מאשר להתכחש לכך ולסבול.

תודה 'סוד' היקר

דבריך תמיד גורמים לי נחת רוח מחלים.. 
גם אני חשתי וחש את זה,
את התסכול הקטן הזה שהכנסתי את עצמי למצב 'חמוץ' ולפעמים אפי' 'מחוץ'..
לפעמים אני רוצה להאמין שזה מלכתחילה הייתה התכנית של ריבוני הכל יכול,
לפעמים יש לי תחושה שה' עשה אותי כזה מיוחד וחסר אונים כי הוא רוצה אותי קרוב אליו כל הזמן.
ברגע שאני טיפה מסיח את דעתי ממנו אני מקבל תזכורות שבלעדיו אין לי סיכוי.

כל יום רק להיום.

ליל מנוחה והחלמה.

גם אני מאד נהנה מהדברים שאתה כותב, 'סוד הכניעה'.

גם אני חושב לפעמים שזה יהיה מאחורי יום אחד.
גם אני מבין שנייה אחרי שמכור הייתי ומכור אשאר.

אבל אם לשפר את אוירת הייאוש שיכולה לעלות מהדברים, אציין שבמבט לחיים שלי היום זה לא נראה כל כך גרוע לחיות כמכור...
אני חושב ש"כייפתי" קצת והזנחתי את עצמי ועכשיו הגיע הזמן לתקן ולעבוד על עצמי כמו שאחרים עבדו על עצמם. מלבד זאת ישנם הרבה פלוסים בתכנית עצמה ובחברים בה...

אם עלתה מהדברים שלי נימה של דיכאון אז לא לכך התכוונתי. אני לא בדיכאון ודוקא סבבא לי להיות מכור. הבעיה היחידה שלי היא שאני שוכח את זה...

ברוב הזמן ההתמכרות לא רק שלא מפריעה לי אלא שהיא דוחפת אותי מאוד חזק קדימה בהרבה תחומים, והיום אני נמצא במקומות שלא הייתי יכול להאמין שאגיע אליהם בלעדי התכנית.

גם אני לא התכוונתי. סליחה אם הטעיתי מישהו.

תודה סוד

בוקר טוב לסוד הכניעה 
האיש שנקי 1523ימים    וואהו 

שאלה ברשותך ממרום ניסיונך הרב 

ציטטת את ביל וו   מכור הוא כמו מלפפון חמוץ  שלעולם לא יחזור להיות מלפפון רגיל 

איך אפשר לקבוע זאת במסמרות 
הרי ישנם המונים שנגמלו מכל מיני התמכרויות  ולפי דבריהם  אין להם כלל משיכה לדברים שבעבר  היו מכורים 

האם כולנו אותו שטאנץ  או שיש כאלה שיכולים לצאת מההתמכרות ויש שלא  כפי ניסיון האנשים המכורים כאן באתר הקדוש "שמור עיניך" ? 

אודה לתגובתך  ממרום ניסיונך 

שלום 'נצחתי' היקר

למרות שאני חש "ואנוכי עפר ואפר" בנושא ההחלמה ביחס להוד רוממותו כבוד קדושת המנהל 'בעל הסודות' שליט"א
וסליחה אם שכחתי סופרלטיב....
ארשום את עניות דעתי

ממה שבינתיים שמעתי וקראתי בנושא ההחלמה מהתמכרויות,
כל מכור בשלבי החלמה מתקדמים יסכים שעוצמת המשיכה למושאי התמכרותו פוחתת והולכת  - 
בשפת הצעדים זה נקרא 'ניצחון גובר והולך על התאווה',
אבל הדיוק במשפט הזה הוא שהניצחון תמיד יהיה במצב של 'גובר והולך' עד אינסוף,
ככל שאני מוסיף מעשיי החלמה בחיי, כך הניצחון מתגבר והולך והמשיכה פוחתת והולכת,
אבל אף פעם לא אחזור למצב של אדם קודם ההתמכרות, זה מושרש לי במוח בצורה בלתי הפיכה,
אסור לי אף פעם לומר לעצמי זהו 'הגעתי ליעד' - הגעתי למצב של 'החלמתי' או 'התרפאתי'
אני תמיד אהיה במצב של 'מחלים' כרגע, היום, כל יום רק להיום בעזרת בוראי הכל יכול.

הקביעה החד משמעית הזאת כנראה הגיעה ל 'ביל W' אחרי אינסוף מכורים
שאחרי שנים רבות של ניקיון מוחלט מההתמכרות ניסו לחזור לחיי שגרה רגילים של אנשים נורמטיביים,
ולנסות לשתות רק כוסית אחת או שתיים או שיבעים... מהתאווה שלהם,
ומצאו את עצמם צונחים צניחה חופשית בחוסר אונים מוחלט,
ממרומי ההחלמה שלהם לעומק הבור הקודם ואף מעבר.. אל הקבר.. רח"ל.

לי אישית ג"כ קשה לקבל את הקביעה הזאת על עצמי, כי אני לא מרגיש 'מכור כבד'..
אבל כפי שנכתב אתמול במייל היומי, אני מנסה להפנים שאין שום הבדל מבחינת ההחלמה,
וברגע שאפסיק לבצע פעולות החלמה אחזור להתמרות הישנה שאני כ"כ חסר אונים מולה,
מה שכנראה יגרום לי להגיע לתחתית הרבה יותר מסוכנת ועמוקה.

כך אני רואה את זה אשמח שפותח השרשור היקר יגיב בכל מקרה.

שיהיה בעזרת ה' יום שמח ונקי לכולנו כל אחד בדרכו. 
 

בלי לחוות דעה על עצם הדיון, בקשר למה שפנימה הזכיר את הניסיון של ביל וו.
הנה קטע מהספר הגדול עמוד 30-31
(ההדגשה שלי)

אדם בגיל שלושים שהיו לו הרבה בולמוסי שתיה. הוא היה
מאד עצבני בבקרים לאחר התקפות שתייה והרגיע עצמו עם עוד
משקה. הוא היה בעל אמביציה להצליח בעסק שלו, וידע שלא יגיע
לשום מקום אם ישתה. ברגע שהחל לשתות לא היתה לו כל שליטה.
הוא החליט שעד שיצליח בעסק שלו ויפרוש, הוא לא יגע בטיפת
משקה. אדם יוצא מהכלל זה, נשאר יבש במשך עשרים וחמש שנים
ופרש בהגיעו לגיל חמישים וחמש, לאחר קריירת עסקים מוצלחת
ומאושרת. ואז הוא נפל קורבן לאמונה שיש למעשה לכל
אלכוהוליסט, שתקופת היובש והמשמעת העצמית הארוכה שהיתה
לו, מסווגת אותו כאדם שיכול לשתות ככל אדם אחר. הוא נעל את
נעלי בית שלו ושלף את הבקבוק. תוך חודשיים הוא היה מאושפז
בבית חולים, נבוך ומושפל, הוא ניסה לווסת את שתייתו תקופה
מסויימת, ובינתיים ביקר מספר פעמים בבתי חולים. ואז, אזר את
כל כוחותיו, ניסה להפסיק לשתות ונוכח שאינו יכול, עמדו לרשותו
פל האמצעים שכסף יכול לקנות כדי.להפסיק לשתות. כל הנסיונות
נכשלו. למרות שהיה אדם חזק כשפרש, הוא התפורר במהירות ומת
תוך ארבע שנים.

צהריים טובים בעצתך תנחני היקר 
וישר כוח על הקטע והסיפור שאפשר ללמוד ממנו המון 
אני ינסה לבאר קצת יותר 
אני מהיום שעזבתי את הפורנו   אני לא מכניס את עצמי לניסיונות 
אבל אין לי פחד לגלוש במחשב שאינו חסום   זאת אומרת אני לא מרגיש כמו מכור שמסוכן בשבילו לעמוד ליד בר משקאות 

אני בנקודת הזמן העכשווית בחיי  אני מרגיש שאני סיימתי עם הזבל וההתמכרות   ברור שאני לא ילגום אפילו טיפה אחת ויאמר שאני יוכל לשלוט   בשיטת ההתניה שאני פועל על פיה   בתחילת הדרך כל פעם כשנתקלתי במראה אסור מיד עשיתי קישור של גועל ובחילה והקאה  וגם כאשר זה היה נראה שטותי  הרי זה כן כיף   אך המוח לאחר אלפי פעמים  ניתר את החיבור הישן להנאה 

וקיבל את התוכנה החדשה שמתנה ראיה אסורה לסבל לפח אשפה לג'ורה ולטינופת הכי גרוע עלי אדמות 

מי יתן וכל מכורי העולם ימצאו את השביל שיוציא אותם מהשבי לעולמים 

מה שאתה מתאר, שבעצם אין לך התמודדות, נשמע קוסם.
אולי אני קטן אמונה בזה ולכן אני לא מנסה ליישם את זה... האם לדעתך אם תרחיב על זה (כמובן אם תרצה) בכתב, זה יוכל להספיק? מבחינת הפעולות שצריכים לעשות בשביל להשיג את התוצאה שיש בידך

בכל אופן, אני שמח שחזרת לכתוב
 

ראשית תודה על המחמאה 

שנית וודאי שאדם שלא מאמין לא שייך ליישם זאת  משום שכל התהליך שעברתי  שייך אך ורק למוח    ומוח שלא מאמין במשהו לא פתוח לנסות ולחוות שום דבר מהמשהו שהוא לא מאמין בו 

זה כמו 2 סוגי חילונים  האחד מוכן ללכת לסמינר ערכים  לשמוע להשמיע ולהתמודד  ואילו השני לא ילך בעד שום הון ומכנה אותנו חשוכים ונבערים שמקיימים מנהגים פאגנים 

האדם הראשון  יש סיכוי שישנה פעם דעתו ואולי אף ישוב בתשובה אי פעם 
ואילו השני לעולם לא ישנה את דעתו ומעשיו  משום שהוא כלל לא מוכן לבדוק ולרענן את עמדותיו 


אני לא חושב שכתיבתי מספיקה   משום שבשיחה אני מעביר את זה עם אנרגיות הרבה יותר חזקות    יש הבדל בין כשקוראים משהו שאז רק חלק מן החושים שותפים  לבין שיחה עם אדם בטלפון  או פנים מול פנים  או בוידאו או בהרצאה  שאז יש עוד חושים ששותפים לחוויה 

האם יכול אדם מכור להפוך לאדם רגיל?

בגדול - לא נראה לי שמישהו כאן יכול לענות על שאלה כזאת, כי זה נושא למחקר רציני מאוד, והפסיכולוגים בנושא לא הגיעו לתוצאות חד משמעיות ברורות.

למשל בניסויים שנעשו על קופים, ראו שחלק מהקופים אחרי תקופה של הימנעות המוח שלהם חזר להיות כמו כל מוח רגיל (דפוס פלסטי של המוח שמסתגל לשינויים) ואילו אצל אחרים הזמן לא שינה כלום והמוח נשאר פגום, גם כאשר בפועל לא היה להם גישה לסם הממכר.

כמובן שכדי לענות על השאלה צריך להגדיר הרבה מושגים שהם מידי מופשטים כאשר הם עולים כאן לצורך הדיון. מה ההגדרה של מכור? מה ההגדרה של החלמה? מה ההגדרה של "חזרה למצב נורמלי"? האם הכוונה בכל זה היא רק באופן סובייקטיבי (אדם שהיה לו קושי להפסיק ועכשיו מצליח להתגבר על יצרו) או שזה גם קשור להגדרות אובייקטיביות (למשל האופן בו אנשי מקצוע קובעים התמכרות, ואולי גם סריקות מוח שיראו את האם השינויים אכן הפיכים).

בנוסף, גם אם מדובר באופן סובייקטיבי לחלוטין, עדיין נשארת השאלה מה הכוונה לחזור להיות אדם רגיל? אני לדוגמא משתמש במחשב בלי חסימה כבר כמה שנים, וגם הסמארטפון שלי בלי מסנן. היו לי שלוש שנים בלי מעידה אחת, אבל אני עדיין מכור. מה אני מתכוון בזה? אצלי הכוונה היא בשתיים: א. התגובה הרעילה שיש לי כאשר אני מתחיל ללגום תאווה. ב. המציאות שבה אני עומד מול התאווה בכלל.

אנסה להסביר בקצרה: אדם רגיל יכול ליפול ולהמשיך עם החיים, אבל אצלי אני יודע בוודאות שאם אני נוגע בתאווה - זה הופך להיות מדרון שאין לו סוף. אני לא יכול להחליט כמה להשתמש בתאווה. בנוסף לכך (ואולי בעיקר), אצל אדם רגיל, יום רע יכול לגרום לו להיות מבואס ואולי אפילו לעשן, אבל בדרך כלל זה לא יגרום לו ללכת להרוס לעצמו את החיים, בפרט אם הוא יידע שזאת תהיה התוצאה של המעשים שלו בוודאות גמורה. לעומת זאת אצלי, ריב עם אשתי יכול לגרום לי ללכת להשתמש בתאווה, גם כשאני יודע שהמחיר הוא לאבד את אשתי, את הילדים ואת העבודה. ברגע שאני מתחיל להשתמש בתאווה, אני הופך לחרש, עיוור וגם מפגר. שום דבר הגיוני לא חודר למוח שלי, ושום דבר לא יכול לעצור אותי.

זה אמנם רק על קצה המזלג, אבל בגדול הכוונה שלי היא להסביר שגם אם ביום יום אני לא עומד מול הפיתוי (בזכות עבודת הצעדים), אבל הנתיבים של ההתמכרות שנקבעו במוח שלי לא השתנו ואני עדיין בדרגת סיכון גבוהה מאוד.

יעידו על דבריך כל המכורים שחזרו להשתמש, גם אחרי תקופות ארוכות של נקיות.

אם אדם הצליח להשתחרר מהתאווה, אז גם אם באופן מקרי הוא נפל, עדיין החזרה למסלול צריכה להיות מהירה. ולמרות זאת אנחנו רואים שמי שנפל בדר"כ גם מתרסק ולוקח לו הרבה זמן לחזור למסלול ההחלמה.

שלום סוד היקר!

תודה רבה על המאמר חזק מאוד..

הצלחתי להבין היטב את הבעיה שלי..

אשמח אם תוכל גם לשתף מניסיונך על הפתרון לכך..

תודה רבה!